זו לא בדיוק התמכרות לסקס. אני לא עונה על הקריטריונים הקליניים ככל שבכוחי לאבחן את עצמי. אולי תלות מפותחת, מהולה בחיבה יתרה. לא משנה כמה פעמים אני מעבירה זאת בראשי ומסבירה את המוטיבציות, אני לא מסוגלת להפחית מההזדקקות. לפעמים ההזדקקות הזו נדמית לי כדבר חיובי: הנה, אני בחורה מינית וסקסית, סרפנטינה במיטה, יכולה לשרוף חור ברצפה. כל גבר היה שמח ללילה איתי, ועוד אחד ועוד אחד. אבל לפעמים ההזדקקות הזו שורפת חור דווקא בגג שמעל ראשי: השדים שלי דוהרים עליי ברעש גדול, מחרישים כל מחשבה טובה.
עכשיו המסך מתערפל והנעימה רומזת על חזרה בזמן.
מילים לא יכולות להזיק עד שנמצאים בתוך מערכת יחסים מתעללת. פגשתי אדם שחבל לדון בו, אבל השפעתו עליי טרם מוגרה. הוא יצר לנו זוגיות-קפסולה שמאפיינת מכורים, גרם לי [ולקודמותי ולבאות אחרי…] להאמין שרק אני מסוגלת להבין אותו ולסוכך מכל מה שמאמלל. במילים אחרות, הוא ביקש ממני להיות התמכרות חדשה ומרגשת. אבל אני פחות מרגשת מאלכימיה, ולנסיונות ההתקרבות שלי גמל בהשפלות אינספור. על הסקס שלי אמר שהוא פורנוגרפי, מזויף. על בקשות להשיב את מה שהענקתי לו ענה שלא מגיע לי, שאין לי זכות לבקש מאומה כשאני כזו בת זוג גרועה. הוא כעס עליי כמו שכועסים על חומר שלא מפיג כאבים. וכמו חומר, פורר אותי לאבקה דקה, שתה אותי, מרח אותי, והצניע בשקית אטומה.
הקשר היה קצר, אך ארוך דיו כדי לצלק. גם לאחר סיומו נשאתי בקרבי את ההרגשה שעוללתי לו איזה עוול, עוול שקוף ונטול מאפיינים. עבר זמן רב לפני שהבנתי שאם חטאתי, הרי שחטאתי נגד עצמי בהישארות תחת השפעתו המזיקה. הוא גרם לי להתייחס לסקס בתור זירה של התחשבנות. התהווה פער בלתי ניתן לגישור בין התפישה הפנימית שלי כבחורה מושכת, מבריקה, מצחיקה ומחוזרת, לבין המשוב האומלל שזכיתי לו כשדלת חדר השינה שלנו נסגרה. נטרתי לו על סף הייאוש אליו הוליך אותי, ואכזבתי את עצמי בקפאון שלא הוציא אותי משם. מכיוון שחוויתי חסך בביטויים סימטריים של תשוקה מינית, של הערכה – ועוד הוערמו עליי השפלות – בסיום הקשר הפכתי נחושה להוכיח שאני ראויה לאהבה, ראויה למגע, ראויה להיות האוצר הנחשק שידעתי שאני.
ועכשיו רגע כדי לנשום.
הכרתי את זיו למחרת היום שבו הקשר ההוא נגמר. זו היתה פגישה מקרית, עסקית, רחוקה מכל אפשרות למחשבה רומנטית. עוד לא ממש היתה לי זקיפות קומה, אבל ידעתי שדברים מוכרחים להשתנות. הייתי שרופה מהקשר המעוות והמתעלל ההוא, מותשת מהכניסה הסדרתית שלי למערכות יחסים, ורציתי שקט לבנות את עצמי—אולי לראשונה. בחודשים הבאים, ככל שהקשר העסקי-חברי ביני לבין זיו החל לשנות את פניו, המפלצת הסקרנית שבתוכי המתינה להזדמנות הנכונה לנסות לבלוע את המציאות.
הסקס בינינו הדהים אותי. לא הכרתי משהו דומה ולא יכולתי לדמיין כמה עז ומטריף יהיה החיבור. היתה לנו הקלה כמו שני אנשים שחילצו עצמם בקושי מתוך שדה בוער אל תוך תהום עמוקה וגדושה מים צוננים. חזרתי לנשום, עם זיו. חזרתי לאהוב את עצמי. הרגשתי כפי שקיוויתי: צעירה ויפה ומתריסה, עצומה ורחומה, נושפת רוח חיים. זיו חגג אותי ואני חגגתי אותו: גבר נדיב ומבריק ויפה-תואר, שעולה על מטוס כדי להסתגר בדירה הקטנה שלי ולעשות את הסקס הכי טוב בעולם, במשך ימים ללא הפסקה, בידיים אוהבות ובעיניים רכות ומלאות פליאה. אולי חשבתי שאני ציידת, אך נמצאתי ניצודה.
טיב הקשר חייב אותנו לחיות בזמנים שאולים. בכל מפגש הרגשתי כמי ששעון עצר מופעל על גופה, מזכיר לנצל כל רגע, מונה את מספר הלילות עד הפרידה ההכרחית הבאה. אבל הלחץ להזדיין ולהזדיין ולהזדיין לא היה רק זרז של שדות תעופה. חרף כל החירויות שזיו העניק לי באהבתו ובגופו, אני עדיין – עד היום – אחוזת אימה מפני רגע של אהבה-אחרת-ממין. כאילו ליטוף אוהב שאינו חודר יחשוף אותי כמי שלא ראויה לתשומת לבו של בן זוגי. כאילו שוב אתקרא בכינויים "מגעילה", "קרת לב" ו"מניפולטיבית". כאילו יש בי שקר. כאילו שוב עושים לי טובה. כאילו העונג שלי, שאמור להיות כל כך מובן מאליו, הוא חזירות פורנוגרפית. כאילו התנועה הכי טבעית היא משחק משוחזר ורמייה. כאילו לתת זה מובן מאליו, מתחייב מתוך העמדה, אבל את הקבלה יש להרוויח בדרכים בלתי אפשריות. ומעל לכל, כאילו סקס הוא פרס, והיעדרו הוא עונש שמקפל בתוכו שלל משמעויות. הייתי אפילו מרחיקה עד כדי שלילתו כדה-הומניזציה.
סבלתי פציעות למכביר לתפישה העצמית. לבטחון העצמי. לכוח העמידה. פציעות מקפלות שהדיפו ריח עז של דחייה. חייתי בתוך העלבון הצורב שבהתמסרות לאדם שאינו שותף להקרבה. ומעל לכל אלה, כעס סבוך על עצמי, על הישארות, על ספיגה, על ההסכמה להימצא עוד רגע אחד במחיצת גבר שלא מתחנן לשכב איתי בכל רגע. הנסיון הבלתי אפשרי להבין איך אני, אני – חתלתולת הבית שמתעוררת לחיים בלילות – הולכת לישון ליד אדם שלא מוכן לגעת בי, שניזון מהשפלתי.
קחו לכם עוד רגע לנשום.
לימים הבנתי שנכנסתי לקשר ההוא כדי להעניש את עצמי, חלק ממסע ענישה מתמשך שיצאתי אליו בגיל 25 כדי לכפר ללא הועיל על חטאי נעורים. מחלתי לעצמי מאז, אבל טרם השתחררתי מזכרונותי בשבי, מהתלות במין לאימות ההגיון בעולם. אני עדיין זקוקה לסקס בכל יום, וכשזה לא קורה המחשבות המדכדכות מיד מרימות ראשן. אני בוהה בשטיח האמבט, כמו בגיל עשרים ואחת, ותוהה איך הגעתי לכאן שוב. המילים השחורות מצעפות את עיני ואני לא מסוגלת להבחין. אני מתכנסת כאובה אל המאורה שלי, נוהמת על חילופי עונות. מרגישה כמו אוצר גנוז; כמו יופי בידיים עיוורות. מלאת טינה ועלבון משל הייתי מנהלת חיים כפולים: מינית ויצרית ולוהבת, שאין נוגעים בה אלא בדקר ברזל.
גם אם המציאות שונה בתכלית – אגבית, מקרית, רחוקה מדחייה כמרחק מזרח ומערב – היכולת שלי להירגע פגומה עד חורבן.
קשה להבין מה בין זה ובין הזוגיות עם זיו, ואכן הקשר קלוש. קשה להעריך כמה זמן ידרש לי לריפוי, כאשר אפילו בתנאים הטובים, האוהבים והמפנקים ביותר אני עדיין חרדה ולעומתית. זיו מתמודד בגבורה, אוסף אליו את האנרגיה המינית שלי ועוטף אותי בזו שלו, מזכיר לי שאהבתו אליי מובטחת ומקורקעת לא רק בסקס. הוא גורס שתהליכים אורגאניים של ביסוס הזוגיות ימהלו, בסופו של דבר, את העסיס החמוץ של הדחייה שאני משייכת לימים הבודדים שבהם אנו לא שוכבים. השלווה שלו נוטעת בי תקווה, אך גם אשמה קטנה על שטרם פיתחתי מנגנוני התמודדות אלגנטיים כמו אלה שלו.
הכי קשה, אולי, שחיה בינינו איזו טראומה גרועה מזמנים אחרים שמשחזרת את עצמה לדעת. שהשמחה המינית שלי נצבעת לעתים בגוונים של הכרח, של ריצה קדימה מפחד לעצור. שאין לי את השקט להגיד "לא הלילה", אלא במצבים של תשישות קיצונית או כאב פיזי. שלא אחת, אני נעדרת האמונה הפנימית הברורה והשקופה שתאפשר לי לפרש את העייפות בעיניו של זיו כעייפות גרידא, במקום כהתחמקות ממני, מהגוף שלי, מהאהבה שלי, מבשורה שהוא עתיד להנחית על ראשי.
וישנה גם שאלת האמון בזמן. האמון שאכן החיים המשותפים יזדרזו להחריש את הנהי לפני שיכלה כוחי ואצטמק, מקולקלת ללא תקנה. וישנו גם החשש לשאת על גבי את החולי הזה דרך כל הזמנים, לחיות חרף נוכחותו העיקשת, תוך שאני מאבדת את הלגיטימיות להתחשב בו. קשה לדמיין סיום עלוב יותר מזה, כשכוחות נוגסים בי מכאן ומכאן.
זיו אומר שהטקסט הזה נקרא כמכתב אליו ולא כפוסט לבלוג, אך אני חושבת שאולי הוא מעשייה מתרה. מסמך על ההשפעה המזיקה והמתמשכת של רגע אומלל. ככלות הכל, חלפה למעלה משנה לפני שהצלחתי לכנות את הקשר ההוא בשם "מתעלל", וזה עזר למסגר את הרע: להשתכנע שהיה קשור באדם הספציפי ולא בכל האנשים, להבין שמה שעברתי היה חמור באמת ולא תולדה של אי-הבנה, וגם לסלוח לעצמי על שלא ניחשתי שיהיו לכך השפעות מרחיקות לכת.
אז אני לא בדיוק מכורה לסקס, אבל כן מכורה לאישור שבו. ואמנם אני חופשיה בהרבה היבטים, אך עוד לא בנקודה הזו. אני יודעת, בודאות מוחלטת, שאני לא רוצה לחיות בתוך כלא פתוח. ואני יודעת, באותה מידה של שכנוע, שהריפוי שלי לא יכול להיות תלוי בזיו, כמו לא למדתי דבר. וזה – הדבר הזעיר הזה שמסווה עצמו כמשפט אחד נוסף בשורה של משפטים – הדבר הזה הוא רדיפת החיים.
מימס
