mimsvk.com

1.
האם המהמר על המנצח
רואה בו אלוף
או סוס?

וכשפרסות לוחצות על חזו,
האם זה טבעו
או קו סיום?

2.
מה יעשו הנאהבים
שאינם אוהבים
חופים?

יתנו תשוקתם
מעל המפרץ
ולא בתוכו.

3.
ומכיוון שלא נוכל
לסנגר על
עצמנו,

הבא נסכים להאשים
את המילים
במחלתנו.

מימס

כל הסיפורים מתחילים אותו הדבר: בחורה נכנסת למכונית, ארבעים דקות בחנות ספרים, קפה קטן (תמיד קטן), תריס מוגף, שעון מתקתק. העונות תמיד מתחלפות, השמלה תמיד קצרה, ההבטחה תמיד גדולה. כל הסיפורים מתחילים אותו הדבר ואי אפשר לדלג לסוף.

אני בת עשרים ושש ומשך כל חיי נוהג אדם אחר. בשני השלישים הראשונים היה זה אבי. השליש האחרון נחלק בין מאהביי. שכללתי את הישיבה לצד הנהג לכדי אמנות. כמויות מדודות של רצון ער ושעשוע שליו, על ברכיה של ישיבה נוחה, חגורה בבטחה. שיערי מתבדר מחרך בחלון, נכנע בקלות רבה הרבה יותר מלבי. דלת מושב הנוסע היא שער לעולם הבא (תמיד הבא), הסכמה להיכנס ולהביט סביב, למקם חבילת מגבונים בחדר השירותים, להתרגל לעתיד בלתי-נמנע. אם יש בדבריי איזו נימה פאסיבית, הרי שזה תרגיל למיסוך תחבולותיי. אני הרי מומחית בנהיגה ממושב הנוסע: מבלי לשלוח יד, מבלי לחלוץ איבר; נמלים רבים ממתינים לספינת רפאים.

יש להיזהר, אפוא, בשלושה דברים: בכניסה למכוניות, בנשיקות עם הלשון ובספרי שירה.

*

אני אוהבת עתה את גופי. צריך להודות לכל מי שאהב אותו לפניי על האהבה הזו שלי. אני אוהבת את החלקים הרכים שבו, שנלחמים בדעות קדומות, ואת החלקים המכסים בקושי על שלד גרום. אני אוהבת את החלקים המצולקים, את החבורות הפורחות על רגליי, ואת השיערות הבהירות שמופיעות כמו מינאדות, רוקדות ונעלמות לפי מצב הרוח. אני אוהבת את החלקים הורודים, המשגעים, שמסיטים חיים ממסלולם. אני אוהבת את הניחוח המיושב, המעורר: לעתים מתקתק וצעיר ונקי, לעתים אבק על גלויות מיעדים רחוקים, זיעה קלה, שעות של קריאה עצלה.

לא עוד צריכה למהול את ארציותו בפנטזיות. לא עוד זקוקה למניפות ולאהילים ולסרטי משי. אני נהנית מהצגתו כפשוטו, כמו מצוק מפוסל או יער ירוקי-עד או נביעת מים סמויה בהר. ישנם גופים עם נופים עוצרי-נשימה, אך זה שלי מעניק משמעות. גוף שאינו מסומן על מפות, גוף שיש לטייל בו בכדי לגלות.

מימס

עשרים דפים לפני כוס הקפה, בשכיבה על הבטן, ושוב בישיבה במיטה, ומול מפזר החום. עשרים דפים שלא התכוונתי לקרוא במצב פגיע כל כך, אבל לא יכולתי לחדול מטריפתם, בידיים, בפראות, תוך שלכלכו את פניי בשומן ובעור חרוך.

ואז חיוך. חיוך זערורי, קדום, שאינו נעתר למרוּת. חיוכה של הנפש העירומה המכירה, בשלווה, במותה. החיוך המתקמר שליו ומסופק, יכול היה להזכיר את זה של מונה ליזה לו רק היו עיניה חמימות וחודרות כמו אלה שלי. זהו חיוך של הכרה באפסותי, חריצת לשון אל עבר ממטרי ברכה. תן לי להיות דבר קטן, דבר קטן עם הבנה גדולה.

שאלת אם אני זוכרת איך זה להיות סייסמוגרף. משך כמה רגעים חשתי כי לעולם לא אהיה מסופקת. שרפתי את כל הקצוות שלי, התאמנתי בניתוק העוקץ, שייפתי את כל הרגשות שלי לכדי מילים מהודקות, לבנים מהן ניתן לבנות חומות נמוכות. כעסתי על שהולכתי את עצמי רחוק כל כך אל הקצה, למקום שלא יזהה אותנטיות גם אם תפלוש אל גופי ותבנה בו קן צרעות. כעסתי על עצמי על שכיליתי את המתנה היפה שניתנה לי, הלב הפועם והבטן המתהפכת והחיוך חסר הדאגות והתקווה הנאיבית וקלת-הדעת לעתיד טוב. לקחתי את כדור האור הזוהר של האהבה, ובשתי ידיי הקרות, הפכתי אותו לקריסטל מוצק, יבש וכחלחל, מתגלגל מפינה אחת של החדר לפינה אחרת, מדי פעם מתנגש ברהיטים.

הפכתי מנוכרת לעצמי. הפכתי מנוכרת לאהבה. אני, כוהנת האמת הגדולה. קניתי את מה שמכרתי, את הכותרות וההצהרות והפנטזיות. האמנתי לעצמי כשהתפשטתי מכל בגדיי כי לא ידעתי איך לענות על שאלות שתבעו תשובה. האמנתי לעצמי כשאמרתי שאני הדבר הכי יפה ושובה ושבור; כך אמרו המלצרים בפריז, כך אומרים זרים חדשים בבתי קפה ובאוטובוסים ובאולמות הרצאה. והמילים, אולי הן ההתמכרות הבעייתית שלי. גם עכשיו, ברגע הזה ממש, מי ידע לומר אם הן גחליליות המתדפקות על חלון, או סכינים משוננות בחנות המפעל? היכן הן כנות והיכן הן מתחכמות, מיתממות, מתקשטות, רוקדות את ריקוד הפיתוי אך קוראות לו "צעידה גמלונית ברחוב"? מי ידע להפריד אותי מהמילים? האם יש אני בלעדיהן?

אני לא סומכת שאיש יצליח. כבר עתה, אני מערימה ללא קושי. לא בזדון, לא כמבחן שיש לצלוח, אלא בייאוש, בתחינה נואשת אחרונה, אולי אתה? אולי אתה תוכל להפריד את המעטה החיצוני העבה והקשה מהליבה הרכה החמה, שיש לקוות כי מצויה שם, אי שם?

סייסמוגרפים קולטים גלים חלושים של רעידות רק כשלבי נשבר, והוא נשבר פעם אחת. אין לי אמון בשלווה, היא לא מצליחה למצוא דופק. ואני כל כך לא רוצה להישבר, השברים מתפרקים ונספגים במעטה הקשיח, מגבילים עוד יותר את תנועתי, את אנושיותי, מקשים את עבודתו של הגיאולוג הנחוש הבא.

מילים יפות יש לי. זמן מה שלא כתבתי כך, בגמישות, בדילוג נאה בין דברים מפורשים לבין דברים מפורקים. ללא ספק תוצר של דיסוציאציה קטנה המתגנבת אל מאחורי עיניי, מוכנה לגלות עצמה בפעם הבאה בה אתבונן במראה. אני כבר מכירה את המשחק הזה שלה, כלומר שלי. לא עוד נרגשת ולחוצה, אלא מהורהרת ואדישה. פגיעה עצמית היא לא רק קביעת ערוצים בפרקי הידיים. היא לא רק ישיבה על הבר. היא לא רק מילים, עשורים רבים של מילים, רובן נטושות ומיותמות, מקצתן עוד מוזמנות לסעוד בשולחן. פגיעה עצמית היא גם התבוננות במראה בשעת לילה וקושי אמיתי לשייך את הדמות הניבטת לעצמי. הטירוף והעיוות בידיעה הגמורה כי זו אני, זו מוכרחה להיות אני – העיניים הן העיניים והבגדים הם הבגדים והשיער הוא השיער – אבל משהו לא חופף, משהו השתנה. הלסת קשה יותר, עצמות הלחיים גבוהות מדי, העיניים ריקות, החיוך נעדר כנות. רוח רעה חקיינית, אולי אפילו יפה ממני בימים שבשגרה, אך לא אני.

ואז החיוך הקטן והנכלם. חיוך שלא יכולות להיות לו מילים. חיוך שלא מכיר באוטוריטת מעטפת הבוץ המגיפה את הליבה. חיוך שיכול לגרום לכדורי קריסטל קרים להבהב רגע ושוב לשבוק. חיוך שלא תוכל לראות, אך שניסיתי להעניק לך בכל זאת, בכל כוחי, בכלי היחיד, הבוגדני והמהתל, שברשותי. חיוך שנאנח, מותר לךְ למות. גם אם לא תדעי עוד רגע אחד של אובדן חושים, של הקלה, של אמת, הרי שידעת את זה, ואולי זה מספיק. עמדי על המרצפת שלך, בתוך גבולותיה, וחדלי מתאבת כבישת מרצפות שכנות. זה לא חשוב, זה לא משנה וזה לא דוחה את המוות. את לא יודעת כלום אבל את יודעת את זה, מקריאה במטלות סיכום שנכתבו לפני שנבראת, ומאי-השקט המקולל וחוסר הסיפוק המשוקץ שנאלמו לרגע קצר אחד בו עיניך נחו על סימן שאלה שבסוף מסמך. לא משנה מה יהיה, זה פשוט לא משנה, גם אם תאכלי שקרים עד יומך האחרון, גם אם תאונני עצמך לדעת, גם אם תישחקי את הציפורניים על חזות גבריים או על פנים הגולגולת שלך או על מצבורי סידן קטנים, דבר לא משנה, ד ב ר  ל א  מ ש נ ה, הניחי לעצמך לזוז הצידה ולהיות גרגיר אבק בקצה אפו של ענק העולם. זו המתנה, מתנה שהעניק לך הבוקר מבלי לדעת: רגע קטן מקטן, קצר מקצר, שבו היית אין.

מימס