כל הסיפורים מתחילים אותו הדבר: בחורה נכנסת למכונית, ארבעים דקות בחנות ספרים, קפה קטן (תמיד קטן), תריס מוגף, שעון מתקתק. העונות תמיד מתחלפות, השמלה תמיד קצרה, ההבטחה תמיד גדולה. כל הסיפורים מתחילים אותו הדבר ואי אפשר לדלג לסוף.
אני בת עשרים ושש ומשך כל חיי נוהג אדם אחר. בשני השלישים הראשונים היה זה אבי. השליש האחרון נחלק בין מאהביי. שכללתי את הישיבה לצד הנהג לכדי אמנות. כמויות מדודות של רצון ער ושעשוע שליו, על ברכיה של ישיבה נוחה, חגורה בבטחה. שיערי מתבדר מחרך בחלון, נכנע בקלות רבה הרבה יותר מלבי. דלת מושב הנוסע היא שער לעולם הבא (תמיד הבא), הסכמה להיכנס ולהביט סביב, למקם חבילת מגבונים בחדר השירותים, להתרגל לעתיד בלתי-נמנע. אם יש בדבריי איזו נימה פאסיבית, הרי שזה תרגיל למיסוך תחבולותיי. אני הרי מומחית בנהיגה ממושב הנוסע: מבלי לשלוח יד, מבלי לחלוץ איבר; נמלים רבים ממתינים לספינת רפאים.
יש להיזהר, אפוא, בשלושה דברים: בכניסה למכוניות, בנשיקות עם הלשון ובספרי שירה.
*
אני אוהבת עתה את גופי. צריך להודות לכל מי שאהב אותו לפניי על האהבה הזו שלי. אני אוהבת את החלקים הרכים שבו, שנלחמים בדעות קדומות, ואת החלקים המכסים בקושי על שלד גרום. אני אוהבת את החלקים המצולקים, את החבורות הפורחות על רגליי, ואת השיערות הבהירות שמופיעות כמו מינאדות, רוקדות ונעלמות לפי מצב הרוח. אני אוהבת את החלקים הורודים, המשגעים, שמסיטים חיים ממסלולם. אני אוהבת את הניחוח המיושב, המעורר: לעתים מתקתק וצעיר ונקי, לעתים אבק על גלויות מיעדים רחוקים, זיעה קלה, שעות של קריאה עצלה.
לא עוד צריכה למהול את ארציותו בפנטזיות. לא עוד זקוקה למניפות ולאהילים ולסרטי משי. אני נהנית מהצגתו כפשוטו, כמו מצוק מפוסל או יער ירוקי-עד או נביעת מים סמויה בהר. ישנם גופים עם נופים עוצרי-נשימה, אך זה שלי מעניק משמעות. גוף שאינו מסומן על מפות, גוף שיש לטייל בו בכדי לגלות.
מימס
ומה שילר היה אומר?
היה כנראה מזדעם על הנוסחא שציוויתי, אך מתרכך נוכח ההרגשה המתוארת.
אבל לפני מספר חודשים התחלת לנהוג בעצמך, לא? דמות ממשית בלי משחקי תודעה, באופן הכי טכני והכי נפלא של הפעולה.
הרישיון נח בארנק, באין מפריע.
קיוויתי שאחרת (לא יודעת אם יותר בשבילך או בשביל עצמי)