"שמעתי שאת כותבת יפה."
נו, מה יכולתי לומר? לפחות השמועה מתפשטת. לפחות נכחתי במחשבותייך משך רגע ארוך דיו כדי שתספר על המילים. לפחות מצאת כשרון בעלמה נעדרת כישורים. לפחות איתרת תזוזה במים העומדים בעיניי.
אפשר לסמוך על המילים שיקעקעו אותך, אך לא אוכל לצפות שיקרקעו אותך. אם תרצה, אתן לך לקחת אותן לכל מקום, להראות להן את העולם שאני כה חוששת לחיות בו. רק, חזור. השב אותן אליי כשישבעו נחת ממסעותייך.
*
אני רוצה לקלף אותך. עורך מסתיר סודות כמו סדינים שנמתחו מעל לרהיטים, לחפצי נוי ולתמונות שנשכחו בעזבון. האור נופל יפה על השלל. עורך ממלא את החדר.
*
עכשיו אני מכוסה קליפות. אתה קם, מתנקה, יש לך אחת באוזן ושתיים בשיער וכמה בכיסים, אבל אתה קם. אני רוצה להישאר לשכב במיטת הקליפות, ורוצה שתשכב לידי, שתישאר.
אבל, החיים לא עובדים ככה. אולי יש תקווה שהם יעבדו ככה בגיל עשרים וחמש, אולי התקווה הזו ממשיכה להתקיים במחשבותיהם של משוררים, אך היא נגוזה כשממתינים בשער ועומדים מול כיתה ובוחרים לחיות בעולם שמעבר לכאב.
אני לא רוצה. אני רוצה להיות תינוקת ולבכות ושמישהו ירים אותי. אני רוצה לברוח מההתמודדות הזו. אני לא רוצה לכתוב אותה. אני לא רוצה לכאוב אותה. אני לא רוצה להתגבר על החור הזה בסכר. קבע בי אצבע, עצור את הדימום.
*
אתה מגיש לי את השיעור שלי בכוס קפה. אני רוצה ללגום מכפות ידייך. אני רוצה לקשור את שיערי עם מיתרי הקול שלך. אני רוצה לרחוץ את פניי עם מיצי העיכול שלך. אני רוצה לחרוז את גלגלי העיניים שלך על צמיד. אני רוצה לפדר את אפי עם אפרך.
*
"את כותבת כל כך יפה."
הרוק נבלע והעיניים מתלכלכות בלחלוחית. כעת תורך לבכות.
יש שעון עצר על אהבתנו,
והלב שלי מתפוצץ.
מימס