בבית הקפה מול הקליניקה של הפסיכולוגית, אני מזמינה מאפה גבינה ובוהה בעורפו המאפיר של גבר שקוע בעיתון. אני לובשת מכנסי יוגה רפויים שמתהדקים מעט סביב הקרסוליים ונועלת נעלי אספדריל בדוגמא מנומרת. ציפורניי משוחות בלק כחול-אפור. אני מרגישה יפה מבלי להתאמץ וחושבת באנגלית.
כשאני בוצעת את המאפה משתחרר ממנו קול קטן וצוחק עליי: וילמה, ראי לאן הגעת. עבודה משרדית, פסיכולוגית, יוגה. שותה רק קפה, תה, מים וסודה. חיה מכאב בטן לכאב לב. נועלת נעלי אספדריל מזוינות. את סטריאוטיפ של סטריאוטיפ. אלומה של רפרנסים, זרוקה בשדה התודעה.
ברחוב חורי, מבנה מחופה אבן עם שלט For Rent נראה מזמין יותר מחדר ילדותי ביקנעם. מסיבות בית עם חברים מוצאות חן בעיניי יותר מיעדים באירופה. דיוויד פוסטר וואלאס נחשף באימפוטנטיות לעומת פיליפ בסון. מכוניות המבקשות לדרוס אותי ברחוב הציונות עלולות למצוא את מבוקשן.
אני חותכת את הקול הצוחק בסכין וישבנה העסיסי של השלווה מתמקם בקצה אפי. איש לא יודע היכן אני נמצאת בדיוק ברגע הזה ואפשרות הדיווח נדמית כמו צעד גדול אחורנית, בשביל שסופו ידוע מראש.
מימס