קלרה שוכבת ערומה על גבה, מלטפת בידיה את המצעים הלבנים בחדר המלון הקטן. עורה רך וריחני, חיוור, שדיה קטנים. תומס נח לצידה, מעט רחוק מכדי להושיט יד, קורא בספרו.
קלרה נאנחת. שמש צהריים נעימה מאירה את החדר, היא מביטה אל מחוץ לחלון לראשונה ומצחקקת נבוכה. "תומס," היא מחייכת מופתעת, "מישהו מסתכל עליי".
מעברה השני של הסמטה הקטנה, גבר צעיר בוחן אותה. קלרה ותומס משתכנים בקומה השנייה. הגבר, בבניין שממול, מביט מן הקומה השלישית. הוא נאה, לוגם דבר-מה, אולי מעשן. הוא בוחן את קלרה ברוב סקרנות, ספק אם מבחין בתומס.
היא לא נרתעת. ממשיכה לשכב ערומה על גבה, מבקשת להיראות, מדי פעם מחווה אל תומס ומציגה את ישבנה. "תומס, תסתיר אותי", היא מבקשת בחיוך חושף שיניים, כמי שנהנית להיתפס בשעת מעשה.
תומס מחייך, לא מתפתה בקלות לתחנוניה העליזים.
הוא ניגש אל החלון ומצמיד את הוילונות הלבנים השקופים, מותיר את הוילונות הכבדים במקומם, מכיר במעשה חסר התכלית.
קלרה מבחינה בזיפיו של הגבר הצעיר. בבגדיו. הוא ממשיך להביט בה במבט סקרן ובטוח מעבר לוילונות השקופים. קלרה מפנה את גבה אליו, חושפת את עגלגלות ישבנה, מקרבת את עצמה אל תומס ששב לקרוא בספרו בינתיים.
בחלוף כמה רגעים שקטים היא קמה מהמיטה, מגלה שהגבר נעלם ופונה לסגור את הוילונות הכבדים.