"שמור ל… זה השם שלך?" הצביעה על פתק מקומט שהוצמד לכריכה.
"כן" עניתי, כמו יכולתי לפרש את הכיתוב ששורבט בגסות בטוש אדום, "היו הרבה אנשים שהזמינו עותק?"
"כן, יש ביקוש. שמרתי גם לעצמי בצד. אני מתה לקרוא אותו."
יתכן שאני מחמירה עימה. סביר שלא השתמשה במילה "מתה".
לפני חודשיים הופעתי בקופה עם ספרים של שימבורסקה וזולא.
"וואו, איזה טעם יש לך" קבעה אז, ולא ידעתי אם קריאת ההתפעלות היתה חותמת איכות של זבנית ספרים או ניסיון להגדיל את המכירה.
אל תשמרי אותי במתח, טיזרית. איזה?
ההווה מאכזב. לפני שמונה שנים עשיתי את מה שהיא עושה והייתי טובה בזה. הייתי כל כך פאקינג טובה בזה, אפשר היה להתבלבל בין ההמלצות למציצות שלי.
היא תולשת את הפתק ומגישה לי את הספר. אני מבחינה ששיערה אסוף בצמה או בקוקו. היא מרכיבה משקפיים. קצת כבדה מעל קו המכנסיים. היא בטח סטודנטית. התג על השרוך מבשר, נועה.
למה לכל זבניות הספרים קוראים נועה?
מימס