"כל גבר שרואה אותך, כל גבר שקורא אותך, מיד מבין שסקס איתך מוכרח להיות משהו לא רגיל." עפעפיו מצטמצמים מעט, ושפתיו הכהות פולטות אנחה ארוכה-ארוכה, מהסוג שכואב להחזיק בחזה. "אני ממש מבין אותם, את אלה, הם לא יודעים כמה הם צודקים." מבטו מתגלגל מעלה, לעקוב אחר מעופה. הוא מזדהה איתם, כי לרגע היה כמותם. נכמר עליהם, כי אין להם מושג.
אני מוצצת לו, שם, על הספה. ברכיי שוקעות בכריות המושב ומעמיקות את גישתו לגרוני. אני חדלה מהסיבובים הקצובים סביב זכרותו, ושולחת את לשוני לכל אורכה, לליטוף מאומץ של אשכיו. הוא לופת במסגרת הספה ומחניק נשימה חדה. אני זו עם הזין בגרון אבל הוא זה שמכריז: "את הורגת אותי."
אני אוהבת להרגיש כמו פרס על התנהגות טובה, ועושה אהבה די שנים כדי שלא אוכל להצדיק את התלהבותי הפשוטה. כל אחת יכולה לדמות עצמה לעכבישה, אבל אני הכי טווה. ליאון ממלא את פי ולא נרגע.
אחר כך הוא מגיש לי את ארוחת הערב. זו הארוחה הביתית הראשונה שאני אוכלת מזה שבועות. רצפת העץ חמימה נגד רגליי היחפות. חיוכו אוהב. הוא מציע לנסוע מחר למרכז העיר, לטייל בקרבת התעלות.
כשמחשיך, אני רוחצת מעצמי את ביקורת הדרכונים ופוגשת בו בחדר השינה. ידיו הגדולות והמכריעות פונות לקשור אותי אל ארבע פינות המיטה, אך תכף רגליו נשמעות יורדות במדרגות והבית משתתק. כפות ידי מכחילות. כשהוא מופיע מחדש, צליל סגירת צמצם מפלח את השקט. נשימותיו כבדות. אני נדרכת כשהוא קרב.
שפתיו של ליאון שחורות ובטוחות נגד נשיותי, ואצבעו משחקת בי כבבובת פיתום. הרצועות ההדוקות סביב מסגרת המיטה מרסנות את העוויתות שפושות בי, חותכות בקרסולי. מבעד לכיסוי העיניים אני רואה את כל העולם.
מימס