לפעמים בלילות אני חושבת שיהונתן הוא האדם היחיד בעולם שיכול להבין אותי.
ואז הוא צריך לנתק ולחזור לחיים העסוקים שלו, ואני נאנחת וממשיכה לבהות בתאורת הרחוב.
כאן ביקנעם עלית השקטה, החלונות נסגרים כשהשעון מראה 23:00, ואסור לדבר חזק מדי כי בבתים הלבנים של השכנים ישנים ילדים קטנים. הלחות העצובה על האספלט, בוהקת מתחת לפנסים ואומרת לי ללכת לישון כי מאוחר בלילה בצד הזה של המדינה.
מימס