Cardboard

אני לוגמת את המים החמים במקלחת. כמו חיה משוועת למזור, פי נפער, עיניי עצומות, הזרם ממלא את לשוני. זה מנחם לרגע קל, להרגיש כמו בעל חיים, בלי רגשות מורכבים מדי, טרודה בהישרדות. כאילו יכלו המים להמיס משהו חולה בתוכי, להשיב אותי למצבי המקורי. רק נהמות, בבקשה. רק נהמות מעכשיו.

*

אתה אוהב את החלקים בי שאפשר לשנות. כמוני, אתה חי בדמיון, או בעתיד, ובעתיד אני תבונית יותר, חומרית פחות, השקעה לטווח ארוך. מישהי שתלבלב אם רק תאכל עוד אדמה.
אבל עכשיו, עכשיו, יש פה בחורה צעירה שמבקשת להיראות כמות שהיא, להייות נאהבת כמות שהיא, ולא עבור הפוטנציאל הקבור באדנית מבית הוריה.
אם תשוחח עם העתיד, תגלה שההווה אילם.

*

בטן גדולה נוחרת על מיטה בחדר המיון. הטלפון מזמר שירי פופ בערבית, אך הנחירות הרמות לא פוסקות. החולים והמלווים נבוכים, מחליפים מבטים. אחר כך הם מוטרדים. הוא יותר ערבי, או יותר נוחר? יש פה איזה מיון אחר?

אני מתיישבת בחוץ, בצל, בישיבה מזרחית. יכולתי לבחור בספסל, אבל רק הקרקע מרגישה בטוחה. עוברי אורח מעירים לגבי הקעקועים שלי, אולי בניסיון לייצר נורמאליות. רבאק, לא אכפת לכם שאמא שלי שוכבת במיון, בזעקות שבר, בחיתול מזורגג? הפה שלי מלא בטוסט שרוף ואני לא יכולה לענות.

*

לבסוף אני פונה בחזרה אל אולם הנוסעים. אני היחידה שהולכת בכיוון ההפוך, שבה על עקביי. העיניים עצובות והשפתיים קפוצות והדמעות מתחילות לנבוע על האישונים. העולם מחליף שומר מסך.

הלא-נודע אוחז בכתפיי, אגודליו מעסים את כל הכאב הרווי והמרוכז הזה. אני מרכיבה את משקפי השמש ומחשבת את הימים שיעברו עד שאפי יפסיק לטפטף.

אני יודעת שאתה יכול להיות בדיוק כמוני, מיוסר ורואה שחורות, והחיים בתוך הראש הם גרועים מכל מציאות. אני מקווה, כל כך מקווה, שתתעלה מעל לתסריט, תמחק את המילים ותשרוף את הדף ותוריד גשם על האפר ושלג על הפצע.

אני בוכה על הרציף מבלי להסתיר, כי מה אכפת לי שאנשים זרים ידעו שיש לי לב. עשיתי הכל בסדר הפעם, נכחתי ועזרתי וסידרתי ולקחתי אותך ביד. דבקתי בתכנית גם כשלא האמנתי בה. ואז עולה השאלה הזו, האם אראה אותך שוב? אני לא סומכת על עצמי עם שום תשובה.

*

אתה עומד מעל לכיור המטבח. בתוכו, גופות תיישים לבנים ויפים שאת גולגלותיהם אתה מבקש לחלץ, לצייר עליהן בצבעים בהירים.

בחלון מופיע סוס חום, שרירי וגדול. גדול כמו דינוזאור. אתה לא מאוים, אתה מכיר את הסוס, אך אני נבהלת וחוששת לחיי. אני מתחילה להתרוצץ בין החדרים, לנעול את כל הדלתות, ובדלת האחרונה – השישית במספר – אני פוגשת את הסוס פנים אל פנים. זה עולה לי בכל האומץ שאני מצליחה לגייס, אך אני מתקרבת ונועלת את הדלת ברגע האחרון.

רק אחר כך אני מבחינה שהדלת עשויה מסגרת עץ דקה, שקנים רכים קלויים בה. הסוס מבצבץ דרך הרווחים הגדולים, הפשוטים לפריצה.

*

קל יותר אם חושבים על בני אדם בתור דמויות קרטון. קל יותר, כי לו היו בני אדם אמיתיים, עם דוקטורטים וחרמנות בריאה וממון ורכבי חילוץ, ודאי היו מוצאים פתרון למצב שלי. לא יתכן שהיו משאירים אותי כך. נכון?

*

"למי יש בטן יותר שטוחה?"
שנינו מרכינים את ראשינו, כמו ילדים בתא שירותים, או ציור מגלגל המזלות.
זה גוף, הדבר הזה שסביבנו? הדבר הזה שחוצץ בינינו לבין זריחות? הדבר הזה שתוחם את הנשמה? הדבר הזה שנשאר מאחור כשהיא שבעה?
שמעת פעם נשמה מגהקת? זה נשמע כמו חרחור גסיסה.

*

"יש לך אינסטגרם?"
לא, אינסטגרם זה לאנשים עם חברים, שנועלים שקפקפים, עם קרסוליים דקים שנכנסים למגפיים שחורים. אני? אני מאלה שמחפשים אהבה באקדמון, מבלי להיות סטודנטים. אני מאלה שלא יודעים איפה הצעירים מבלים ואיזה משקה כולם שותים ואיזה שיר עכשווי פורט על נימי הניכור. ובכלל, מה זו המילה הארכאית הזו, "עכשווי"? זה כל כך סטרילי. בטח בעוד שנתיים יפתח בתל אביב בר-גלריה בשם הזה, בקטע אירוני, אבל עד אז זו מילה של אנשים כמוני, שלא מבינים, פשוט לא מבינים, איך לחיות.

*

אני לא רוצה אותך עם קידומת 2. אל תשעמם אותי עם הפוטנציאל שלך ואל תספר לי על נסיון חיים ואל תמכור לי שצריך מישהו לגדול לצידו, כי אני מחטטת בשיניים עם מקלות תומכים ומתעוררת בבוקר עם דשן בפינות העיניים. ודאי תאמר שאני חכמולוגית, העצבנות מסגירה את הגיל. ההפסד כולו שלי. אין לי עוד הרבה שנים להיות בת עשרים.

גם קידומת 3 היא כבר לא סיבה לאופטימיות. אולי, אולי, אם מדובר בחצי העליון של העשור הרביעי, ואם אתה יודע לזיין, ויש לך חסכונות, ואתה מבין ששלושה נמצאים בקשר הזה – אתה, אני והכתיבה – ואם אתה לא מובך ממני, ומוכן לכלכל אותי, ולהעניק לי תשומת לב, ולא להילחם כל כך במרדנות שלי, ולהעריך את שיחות החולין שלי, ולא לסבול כל כך מהסבל שלי, ולא להמתין שאשתנה, ולא למתן את השינוי.

ואם יש לך קידומת 4, אל תהיה כל כך נאמן לבידוד שלך. פנה לי מקום בארון הבגדים ותן לי לבחור כורסא נוחה ואל תשווה אותי לאקסיות שלך. אל תסמוך על זה שתהיה אבא בגיל מבוגר, וגם לא שיהיה לי עתיד אקדמי, או שאזהה את השמות שיוצאים לך מהפה. יהיו ערבים בהם אצא מהבית בלי ארנק, כי אדע שאתה יכול לשלם עליי. ויהיו ערבים בהם אצפה שתציע לאסוף אותי ברכב, גם אם אתנגד בתחילה. ויהיו ערבים בהם נאחר להורים שלך כי ארצה עוד אורגזמה אחת. ואם לא תיתן לי אותה, משהו בתוכי ימות, מוות מהיר ופשוט, והחיים שישארו בתוכי ימשיכו הלאה בלעדיך.

*

הדגדגן הוא סימניה. אתה נמצא כאן.

"אתה יודע מה הבעיה עם גבר ששוכב עם זונות?"
דון דרייפר מחייך. תנין לבן מטפס על העץ בחוץ.
"הוא לא מתעסק בהנאה של הפרטנריות שלו."
דון מקרב אותי אליו, מלקק את שתי אצבעותיו ומכניס אותן אל מכנסי הג'ינס שלי. המכנסיים צמודים וכל הרוק נמרח על עצם אגן בולטת.

בחלוף שעה קלה הוא קרב אל בחורה צעירה שמוכרת מוצרי טיפוח זולים. פרח שכונות מבושם למכביר. הוא אוחז במתניה בהפתעה והיא צועקת, מבוהלת, מנסה להדוף אותו.

"זה דון דרייפר!" אני אומרת לה, כאילו היא צריכה להודות לו. היא לא מזהה את השם ופרצופה מבועת.
אני עומדת מנגד, מקנאה שהזין שלו להוט אחריה.

*

אני אשרוד והטקסט הזה יביך אותי. פניי יוותרו חתומות נוכח כאבה ובלבולה של העלמה הדוברת. אולי ארחם עליה. אולי אורה לה לשתוק.
אני אשרוד ואתה תשרוד, כי אסור לנו להתאבד ולחזור בתור נמלים. ואם אין לנו עוד גלגולים, שמחתי על ההזדמנות להיות, והתכוננתי לאפשרות להתבדות. ואם במקרה תיווכח בשעון חול, נפץ אותו.

20150810_094343-01-02111

מימס

7 תגובות בנושא “Cardboard”

  1. הכי אנונימי שאפשר,
    נתקלתי בשיטוט מקרי,
    שירה ממכרת.
    נשאר עוד לעבור על שאר החודשים, שנים.

  2. שעות של שיטוט אינסופי בתוך כל המילים.
    צחקתי, כעסתי, התרגשתי,ולא מעט גם כאבתי.
    הפסקתי, הפחיד אותי שקצת התאהבתי.

  3. בכל הטקסטים האחרונים אני מרגישה אותך תלויה בין שמיים וארץ ולא כל כך יודעת מה לעשות, אם לנסות להגיש מילים מנחמות שמעוררות עוד פרץ של דמעות, הפעם מחוייכות, או לתת לך ליפול, גם כי את עושה את זה כל כך יפה (מחריד, אני יודעת, אבל אמיתי) וגם כי לפעמים מהשברים נברא לו מחדש עוף החול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *