אני אגיד שאי אפשר לסמוך עלייך, כי אולי מחר תצטרך לגלות את עצמך בהודו או בברלין ותעזוב כאילו אוכל לחכות לך במשך חודשים, לשמור את הכוס שלי מנוילן ואת הלב בשמירת חפצים, בתא עם מנעול פרוץ שתואם את המפתח בכיס שלך.
ואז תגיד שזה לא קרה ככה בכלל, ולא כדאי לקבל החלטות עכשיו, אלא לשקול את האפשרות להמשיך לתואר מתקדם בחו"ל. אני אגלגל את עיניי ואפלוט אנחה ואספר שאני אוהבת את חיפה, ואתה תאמר שהעיר קטנה עליי ושבברלין קיימות הזדמנויות לפילוסופים עם אשרת כניסה.
ואז אתנגד, אתה לא יכול לתת לי את מה שאני צריכה. ואתה תקבע, ברצינות, את לא יודעת מה את צריכה. ואז, אולי רק אז, יהיה לי האומץ לנעוץ סכין חמאה בלב שלך ולקום מבלי לשלם. אשאיר אותך שם בבית קפה על מוריה, משופד לגב הכסא.
מלצרית תשאל אם הכל בסדר ונשים יתבוננו משולחנות סמוכים, מהנהנות מאחורי מסכי סמארטפונים. ואולי אצעק בעודי מתרחקת, קח את חבילת הפינוקים הזו אל מישהי אחרת; מישהי שידיה מכוסות יבלות משיוף רהיטים שבורים, מישהי שנעליה קרועות מריצות אחר מי שלא יודע לצעוד בשניים, מישהי עליה תוכל להניח את הראש, נטולת נשמה כמו ספה.
מימס