זבן צעיר הצמיד את שמה לכריכתו של "אלברטין איננה".
כשזבן אחר הגיש לה את הספר, קילף את שמה ממנו וחשף שני קילופים מכוערים שנותרו לקשט את הכריכה. הם נפערו בה כמו פצעים חדשים על עור לבן, טרם החלו מדממים עד כלות.
בעודה חותמת בשמה, איחל לה הזבן שתהנה מהספר, וגילגל את המילים באיטיות על לשונו, כאילו לא היו אלה אותיות, כי אם דגדגנה הורוד בין שפתיו.
הביט בה מקשקשת בחיוכו הצעיר והבטוח, אך מבטה לא סר מן הדף. לו ידע כי אהובה נטש אותה דקות אחדות קודם לכן, ודאי היה נזהר יותר בלשונו.
"יתרה מזו, גם לו חלפה במוחי אלף פעם, צלולה ובהירה מאין כמוה, המחשבה שאלברטין תעזבני ביוזמתה שלה, לא הייתי יכול לשער מה תביא עליי עזיבתה, כלומר בפועל, איזה דבר יוצא-דופן, נורא, לא יודע, איזה כאב חדש בתכלית. לו חזיתי פרידה זו מראש, הייתי מסוגל להרהר בה שנים על שנים בלי הפוגה, בלא שמחשבותיי אלה, מחוברות זו לזו, יתקשרו ולו במקצת, לא רק בעוצמתן אלא גם בדמותן, לגיהינום בל-ישוער זה, שפרנסואז קרעה את כסותו לעיניי באומרה לי: "העלמה אלברטין הלכה לה."
אכן, אלברטין איננה. ביקשה למסור נפשה למות ובלבד שלא תקח עוד חלק בחיי.