1. פטפטתי בזמן הריכוז והגננת העמידה אותי בפינה. כשהיא השתהתה רגע בדלת הכניסה, החלו כל ילדי הגן לקרוא בשמי, במבטא אמריקאי מצועצע. גל של צלילים שלעגו לשפת אמי, שעלתה ארצה רק חמש שנים קודם לכן.
2. בכיתה ז' התכנסה לה קבוצת תלמידים ומתחה תלמידה עימה הייתי מיודדת. היא לבשה מכנסיים לבנים והקבוצה הקטנה החלה להצביע ולהזהיר מפני כתם אדום שהופיע בהם. היא רדפה אחר זנבה אך לא הצליחה לאתר את הכתם, וניכר שנלחצה מעט כשפנתה לבדוק ביסודיות בשירותים.
אחר הצהריים התקשרה לביתי ודרשה שאתנצל על ששיתפתי פעולה עם הקבוצה ולא חשפתי את המתיחה. בגאוותי, לא הסכמתי להתנצל וניסיתי להקטין את החוויה.
"ככה הישראלים" ו"ככה זה פה בישראל" פלטתי בביטול, מעודדת את ידידתי יוצאת ברית המועצות להשתתק בזרות שלה. אף אחת מאיתנו לא היתה שייכת, אך הייתי נחושה לגרום לה להרגיש לא-שייכת יותר.
3. לא הכרתי את ההשתכנזות, הכרתי רק את ההתמזרחות. כשהוריי עברו אל עיירת פיתוח, הם היו מיעוט נבדל. בכיתה הכרתי אשכנזים ויוצאי ברה"מ ששרו, דיברו וצחקו בקול רם, שדחו את השפה שהכירו מבית והחליפו אותה במילים משובשות במלעיל. לא היה לי מושג שמזרחים יכולים או רוצים להיות שונים מהדימוי הציורי, הרועש והמזמר הזה.
אני הייתי חנונית מחוסרת חברים. לא היו לי הז'רגון או מיתרי הקול להשתייך. סומנתי מהר מאוד. לאורך עשור הוזכרתי השכם וערב שאני לא שייכת. אני מהאמוויקקים, שמדבווים אנגלית.
4. באחד הערבים המוקדמים שלנו בעיירת הפיתוח, עת השכונה עוד היתה אתר בנייה אחד גדול, כמה מילדי השכונה הציתו מדורה בחצר האחורית של הבית השכן. דייריו עוד לא עברו להתגורר בו והקירות הלבנים, המסוידים, הפכו מפויחים בין הלהבות.
אבי הבהיל את הוריהם והללו הביאו דליי מים וכיבו במהירות את השריפה. כשהוסר האיום, אחד האבות סטר לילדו הפרחח בחוזקה. בידו הענקית דחף אותו עד שנבלעו בביתם בצידו האחר של הרחוב.
אמנם הייתי רק בת שבע או שמונה, אך כשאבא שלי כינה את המתפרעים בשם "צ'חצ'חים", ידעתי בדיוק למה הוא מתכוון.
5. ביום אחרי המימונה, קולגה הניחה במטבחון מגש עמוס ממתקי קוקוס וספינג'. לא ידעתי מה זה ספינג', איך מבטאים ואיך אוכלים, והיא הביטה בי המומה ונבוכה. הרגשתי כאילו איתרה בי מוגבלות כשתמהה איך עוד לא טעמתי את הבצק הזהוב.
אחר כך תהתה מה מאכילים אותי בבית. היום, הייתי עונה בחצי חיוך, "אשמה."
מימס