שוב בעיר הזערורית הזאת, שוב בחדר הזה, שוב הולכת על מרצפות לבנות מקושטות סימני מתיחה חומים. שוב בגיהנום, שוב באין האונים. גֵּיהִנּוֹ-נִים. תנו לי מוות כי אני לא מצליחה לנשום. אני לא יכולה להתקיים כאן, בקבר האחים של כל האנשים שהייתי. תנו לי מוות אחר, אנונימי.
***
זה לא נעים, זה אפילו מעורר רחמים, להזדיין על מיטה וחצי בחדר הילדות העצוב שלי, כשכל הארגזים מסתכלים. אני לא מרגישה סקסית. אני לא מרגישה חיונית. עכשיו, כשכל המים מהדמעות שלי מתנקזים ל-15 מ"ר שמאכלסים-אך-לא-מכילים אותי. אני לא יודעת מי אני אם אני לא נאהבת ורצויה. אני לא יודעת מי אני בלי מפגני חיזור מרהיבים. אני לא יודעת מי אני בלי הבטחות, בלי תוכניות לצפות להן. אני מרגישה מושפלת, והצער הזה, הוא דוחה גברים. אף אחד לא רוצה להתקרב לזאת עם שפתי הסהר, גם אם היא יפה, גם אם היא כותבת היטב, גם אם היא מודעת לעצמה. איש לא רוצה לנכס לעצמו את זאת שמזיעה את הייאוש. זאת שכל כך רעבה לאהבה.
***
דארת' ויידר שואל, יש לך מערכת תמיכה?
אני עונה, ההורים שלי, וחושבת שהם כמו מזרן עם קפיצים גמורים מזיונים.
אמא אומרת, את תתאהבי באיזה פרופסור, ומתכוונת לומר שגם הוא יתאהב בי.
את אבא אני שואלת בהתרסה, "מה אתה חושב שיקרה לי באוניברסיטה?" ולא ממתינה לתשובתו. "תוך חודש, מקסימום חודשיים, אמצא חבר חדש ואעבור לגור איתו. אעשה הכל כדי לא להיות כאן."
לאבא יש דמעות מאחורי משקפי הראייה כשאני אומרת, "אני אוהבת אותך, אבל לא יכולה לגור איתך."
אצבעו מוחה כמה דמעות תחת זגוגיות המשקפיים. פניו מרצינות. אני מזהה בהן תום, ומרגישה כל כך אכזרית, כאילו קרעתי את דרכי לתוך העולם. הדמעות לא צונחות במורד לחיו. הוא לא מושך באפו. רק מוחה את הכאב, מוחה את נסיבות חייו.
***
התפלחתי למטרונית וקיבלתי קנס של 100 שקלים. העמדתי פנים שאני לא מדברת עברית, אבל הפקח הצעיר והגבוה ענה להיתממותי באנגלית לא רעה, והחווה בידו לעמדת התשלום. עם הגברת בעמדה כבר לא דיברתי. לא היתה לי שפה להשפלה.
בעלייה לאוטובוס, דודה נרגנת נצמדה אליי מאחור ודחפה אותי קרוב מדי לאדם לפני בתור. כאילו אני כלום, אגרטל שאפשר להזיז. ברגע הזה הרגשתי בודדה מאוד. שוב חווה את העולם בלי מחיצה. אף פעם לא הגנתי על עצמי טוב במיוחד.
מעניין אם היקנעמים יודעים שאני מתעבת אותם. מתעבת את מה שהם מייצגים, את הילדים שגידלו, את אנשי המשפחה והמכירות, את מצביעי הימין והמעשנים, המשתעלים, את עקרות הבית המבוגרות שמאבדות את שיערן, את ילדי הספר האוחזים כוסות ברד צבעוני.
אני חשה בעוצמת הסלידה שלי מיקנעם רק כשאני ממש בתוכה, ברחובות, בחנויות, באוטובוסים, משתפשפת באנשים.
[מעניין אם אתה חש בעוצמת הסלידה שלך רק כשאתה ממש בתוכי.]
***
חודש יולי כל כך ארוך. לא יודעת אם אוגוסט יהיה ארוך או קצר. אני רוצה מין אוראלי טוב, עם החלק השטוח והרטוב של הלשון, לאט ובעדינות וביציבות, אבל אני לבדי הלילה. לבדי במיטה. לא משהו שהייתי רוצה להתרגל אליו. אין פה לשון שתלקק אותי ושתאחל לי לילה טוב בנשיקה בטעם המיצים שלי. כך מרגישה הכמיהה לשותפות? כך זה מרגיש לאנשים אחרים?
אני לא מלודרמטית, אני הלומה;
אהיה אישתך אם תשחיל לי נצרה.
מימס
אם רק היית יודעת כמה אני מזדהה עם הפוסט הזה. לפעמים חושבת שאין אנשים בעולם שמסוגלים להבין אותי, ואז קוראת אותך. לפעמים את מצליחה להביע במילים את מה שהצלחתי לתאר לעצמי רק בתמונות או בשברי מחשבות. את לא מכירה אותי אבל אני מבינה אותך. לפחות רוצה לחשוב שמבינה אותך. אולי את חושפת פה רק את מה שהיית רוצה שיחשבו, אנשים שחושבים שהם מבינים אותך, אבל בעצם, הם לא, כי השאר שמור אצלך ושם יהיה תמיד.
חתולה, הישארי בסביבה. יש מקום על הספה.