לפתע מופיע פיצול בשביל. מורה הדרך מציע, "נכסה זאת בעלים אדומים. המטיילים לאורך הגלגולים ילכו בדרכי הצודקת."
אני שומעת את הדרך וזו בוכה, "הלא תתנו בי רחמים? אף אם קיומי ישכח, בכיי לא ישכך. הותירו אותי גלויה, אולי באחד הגלגולים אהיה לכם לסוף."
השביל מתפצל. הייתם אחד אך כעת רבּים אתם. האהבה נקרעת מידַי.
אני מלטפת את דמעות הדרך בכפות רגליי, "עתה נומי, אלך לגורלך."
מימס