בשבועות האחרונים נלקחתי בת ערובה. כמו כל בני הערובה שנלקחו מחיי היום-יום שלהם, גם אני הופתעתי מעוצמת הזעזוע שפגע בי פתאום. הופתעתי מהחודרניות ומהאכזריות שהפגינו כלפיי שוביי. הופעתי לגלות כמה אני חסרת אונים למול קנה קר ושחור. הופתעתי לגלות כמה חיי יקרים לי, וגם כמה פעמים ייחלתי למותי.
בתחילה הייתי המומה. ניסיתי לפרש את חטיפתי כמשגה, כאקט בלתי סביר, חלום רע שתכף אקיץ ממנו. משלא הקצתי, ניסיתי לחפש בסביבה הקרובה כלים שיעזרו לי בתוכנית, אבל כולם היו בדיוק מחוץ להישג ידי. שמעתי את שוביי משוחחים ביניהם, לחוצים, קצרי רוח, אך לא הצלחתי לפרש את דבריהם. בכלל, נדמה שבשבי כל המילים מתעוות, כמו היה הכלא האמיתי מצוי בין אוזניי.
השבועות חלפו וכל יום זימן לי סבל חדש: התמודדות חדשה עם התנאים בהם נמצאתי, הכרה שגם היום לא יגיע איש לעזרי, משא ומתן מן הגיהנום עם מי שלא דוברים את שפתי, וודאי שאינם טרודים ברווחתי.
נדמה לי שנשאתי את עצמי בגבורה יחסית. יחסית למה? אינני יודעת. אינני זוכרת במיוחד את הרצף הארוך, הימים שנכנסו ויצאו, מה אכלתי, כמה שקלתי, במה התכסיתי ומי דרשו בשלומי. אני זוכרת שחדלתי מלחייך, שנראיתי עייפה, שנימוסיי התרופפו ושכמהתי לשכב על גבי, יותר מכל דבר אחר.
בסוף השבוע האחרון, צוות חילוץ חדר את תאי הקט והשכיב אותי על אלונקה בשמש. חוששת, חושדת ומלאת חשיבות עצמית, אני מסרבת להאמין ששוביי רחוקים במיוחד. למודת אלימות, אני מתכווצת בפני יד מורמת, גם אם זו רוצה ללטף.
השהות במחיצת הכאב שלי הביאה אותי לתובנות שהייתי שמחה לא להכיר, אבל גם כמה שהייתי צריכה להתנגש בהן בעוצמה. בזמן שכאב לי הפסקתי לקחת גלולות, התחלתי להתאמן ביוגה, פגשתי חברים. המשכתי לעשות סקס, קניתי כמה כריות אורטופדיות, בחרתי להתלבש חם.
דארת' ויידר אמר, "זה לא שכואב לך כמו שאת פשוט לא מרגישה יפה היום" והמשיך בהחלקת שיערי במגהץ. המטפלת העיוורת אמרה, "יש לך צוואר ארוך מדי" ונעצה מחטים דקיקות בעורפי. מר גמיש אמר, "דמייני שהכתפיים יוצרות משולש שווה-צלעות עם האף" ונגע באצבעו בקצה אפי, באינטימיות משונה ומנחמת.
מי המציא
את חוליות С?
מימס