חמלה

חיות בסכנת הכחדה טבען לסבול וסופן לדהות, ואולי יש להודות על שלא תהיה המשכיות אלא לנשמתן. אבולוציה, ככלות הכל, היא רק מילה מכובסת להמתת חסד.

הן אינן יודעות כי זמנן קצוב. הן ממשיכות לפעול על פי דחפים, בוטחות באינסטינקטים, מתקינות קומקומים ולובשות גרדרובת קיץ; מלחכות עשב בעונה ומתות בו בשנתן.

הן אינן מזדווגות בשבי. פרצופיהן ארוכים מאחורי סורגים, ומטפלים בכובעי מצחייה מעודדים בעיות זקפה. בטבע הן צועדות על פני יבשות שלמות בחיפוש אחר שותף, ונכנעות מותשות רק כשהן רחוקות מביתן. אבנים סופדות להן כפי שסופדים לגר בנכר, כלומר, עם מבטא. בדידות הורגת, אך גלות מכחידה.

חיות בסכנת הכחדה נועדו לנוסטלגיה. מי עוד יכול לומר זאת על עצמו? הן מוצאות חן בעיני חובבי סירות מפרש, אקזיסנציאליסטים עם שיניים בעייתיות ואינקוויזיטורים עם לב זהב. ספרים עבי-כרס מציעים להן מנוחה אחרונה, קבר בו איש לא מדפדף ומפקפק בקיומן.

אם ניחנו באף ורוד ובמודעות עצמית גבוהה יתכן שיבקשו לפתור את הקארמה עוד בימי חייהן, להפוך לעכבר מעבדה לבן או ליתושה מוצצת או לסביון צהוב או לרעף חרס. אם רק יוותרו על החיפוש, אם יתגברו על התשוקה לחיים, אולי תחמול ידו של הטבע ותציע חממה:

הנשמה תובטח לאחר,
הגוף יכיר טובה,
ספרים יעלו אבק
ומשוררים יקצרו ברינה.

מימס