במנוסה

מחשבה על וויאצ'ק

אני קוראת את וויאצ'ק
ווויצ'אק קורע אותי.
אני כותבת
כדי שדברים יקרו בעולם;

מתנה שחורה של כתיבה מתגלגלת
שאומרת,
לא די במציאות שיצרתם,
אתם ולא אני.

אינני נביאה בכיכר
ובכל זאת לי הבשורה:
תוכלו לסלק אותי
אך לא להניס את השיר.

 

התפסן בקצה הישימון
הטלפון לא מפסיק לצלצל בהזמנות לפגישות ולהזדמנויות חברתיות, צלילים ממוכנים שמייצגים תביעה לאינטראקציה. את מרבית היום אני מעבירה בגפי, בביתי. מדי פעם מסכימה לפגוש אדם החביב עליי, או נכרעת לרדת שלוש קומות למען סידורים, והטלפון הוא לי חבל כביסה מתוח אל החוץ. זו לא תקשורת, זו אלימות. ככל שהצפצופים בו מתרבים, כך אני נאותה להישאר בין ארבע קירות, שכמו נועדו לשמור עלינו זמינים זה לזה.

הכנתי לא' ארוחת צהריים והוא סיפר על העבודה החדשה שלו בקונסוליה. היה לנו דיון ארוך על רלטיביזם מוסרי אבל אני שכחתי את כל הטיעונים המוחצים. בסוף הירהר שהוא מתוסכל מכך שכל מה שיוצא תחת ידו הוא דף נייר. "דפים עם רעיונות", דייקתי, אבל זה לא ריצה אותו. הוא הביע רצון לעסוק במשהו שישאיר חותם פיזי בחייהם של אנשים, משהו עם סיפוק מיידי כמו בנייה או פיסול של כד. ניסיתי להסביר שרעיונות יכולים לשרוד זמן רב יותר מבניינים, אבל אז הרעיון שלי נגדע וסיפרתי על היראה שמתעוררת בי נוכח עץ יפה והשמחה שבהשקיית עציץ. תיארתי את החוויה כפעולה היחידה שאין בה אלימות, והוא הזדהה. לבי שמח אליו באותו הרגע, כמו בבקרים המוקדמים והקשים בספריית האוניברסיטה, כשהציע לי ג'קט פליז וכוס קפה.

בשבועות האחרונים אני מזדהה יותר מכל עם דמותו המעצבנת של הולדן קולפילד. הוא שאל לאן עפים האווזים כשהאגם קופא, בעוד שאני שקלתי לתת שוקולד למנקה הרחובות כשחלפתי על פניו בחום הלוהט. שנינו, הולדן ואני, איבדנו מגע עם מה שנחשב נורמטיבי והתחלנו להרים את הראש. ומה שמגלים, כשמתבוננים, הוא מעליב.

נעלבתי מהחיים. נעלבתי שזה מה שיש להם להציע לי, כאילו הברירה היחידה היא להעביר יום ועוד יום בתוך הדכאון הזה, שלא מסווה את עצמו יותר במילים כמו "רגישות גבוהה" או "נימה אקזיסטנציאליסטית". נעלבתי שתסמונת הגוגין שלי הופכת את המציאות למקום כל כך לא ודאי. נעלבתי שכל הבחירות שלי נעשות מתוך בעתה גמורה ולא מתוך רצון, כאילו חזרתי אחורנית בסולם האבולוציוני והתמקמתי על שלב פרימיטיבי במיוחד. נעלבתי שאני כל כך יפה וכל כך בודדה, כאילו האחד יכול לבטל את האחר.

*

כעבור כמה ימים, במרפסת עם דארת' ויידר, התוודיתי שמנחם רק מעט לשתף אחרים במחשבותי. בכל סיפור יש כמיהה לאישור, אבל גם לאחר הקבלה החיצונית אינני חווה הקלה של ממש. אולי מיציתי את האפקט המשכך של הדיאלוג. אולי הפנים הנרקסיסטים באישיות שלי זוקפים את ראשם.
אני מוצאת שאני משתעממת ומתאכזבת מהר מאי פעם מרוב המגעים האנושיים שלי. בין שאני בוחרת לשתף ובין אם לאו, אני זוכה לתגובות רופסות ודהויות, ומתמרמרת מהציפייה שתהיה לי הסבלנות והנכונות לשבת מעברו השני של השולחן ולהקשיב. דארת' ויידר לוקח שאיפה ארוכה מהסיגריה שלו ומחייך מבלי להביט בי. הלילה שחור מעל לראשינו, והידידות ארוכת-שנים. גם בהבנה שלו אין הקלה.

אני רוצה לפרוש מהתחרות הזו שהתחילו אנשים אחרים.

*

היו לי גם רגעים של משמעות. כששכבתי על ערסל מעל לכנרת והשמש שיזפה במתינות. כשצפיתי בחולייטה באולם הקולנוע הישן, והאורות נפלו כחולים ואדומים על הקהל. ואחר כך, ברחוב החשוך, כשחתול בחר בי ללטפו כמו כדי לאשר שאין בי נבזיות. כשקראתי ספרים לסמינריון וגיליתי שהסברה האינטואיטיבית שלי מגובה בעובדות היסטוריות. כשהתיישבתי על השטיח הקטן במסדרון ובאנג'י פער את עיניו אפילו יותר מהרגיל והגיש את עצמו אליי כדי שאחדול מבכיי. וגם, כשדפדפתי בספרי שירה בחנות הספרים בעזריאלי, בתקווה למצוא דבר-מה חדש שיפתיע בעזות הרגש שהוא מעורר בי. ואכן, המדפים לא הכזיבו. הם העלו בגורלי את גיורא פישר ורפאל וויאצ'ק, ולא הייתי צריכה להיות עירומה מולם כי העירום היה חסר פרוטה.

מילות המשורר הפולני המת מוללו את נשמתי בלא מאמץ:
על כן, מתוך צורך נואש, בלי לדעת לאן לפנות,
המצאתי את וויאצ'ק להיות לי לבעל-ברית.

המשורר הוא הבודד מכל האמנים. הוא אינו מודה על שרידותו [וויאצ'ק התאבד; וולבק ציווה, בצר לו, להישאר בחיים] אלא משתמש בה לסידור מילים במגדלים קטנים, כמו ילד עם קוביות משחק, כדי לזכות לרגע של התפעלות במציאות מונומנטאלית.

ואז קרה דבר לראשונה: עליתי על רכבת לא נכונה, כמו בכדי לקרוא עוד שירה.

 

הפשטה
למרות שכבר נשדדתי מכל תארי [יפה אבל רעילה, נעימה אבל חושבת על עצמה רעות, מבריקה אך מעמידה פני אינפנטילית] ישנו אחד שעוד מצוי בהישג ידי: קוראת שירה טובה. נוגעת בשירים טובים. בוחרת אותם עם לב.
גופי הוא אהיל לנורת השיר, מפזר את האור לשימושם של בני אדם. וכשכל זה יגמר, גם אם לא תוכל לומר עליי מילה אחת של חסד, אהיה מסופקת בידיעה שהנחתי לפניך שירים טובים. ועשיתי אהבה טובה. ותמיד מצאתי דרך ללוח הדרושים של הגעגוע.

 

הלבשה
וישנם גם רגעים בהם מילים מוכיחות עצמן כמיותרות: כשאני מייבבת בבהלה מעברו השני של הטלפון, כשאבא שולח הודעה עם סמיילי, וכשעיניים עייפות מחייכות מוקדם בבוקר ברחוב. אם מבקשים להתחכם, אפשר לומר שאלה הרגעים להם זקוק המשורר יותר מכל, ושבאופן פרדוקסלי הוא מתענה באפשרות המשגתם. האמת היא שמשורר טוב מסוגל לתאר הכל, אלא שאז הוא חורץ את דינו; משנן את חניתו הארוכה וצד את המציאות.

 

לבסוף
לא משנה כמה פעמים תקרא לכלב כלב, הוא תמיד ישאר בן אדם.

 

מימס