אני חושבת שאני שוקעת לתוך הספה. עצמותיי חשות זוויתיות מאוד לפתע, כמו ענף שנשבר לתוך בריכת חול טובעני. עצבות אמיתית עולה מתוך הריפוד ומקשה עליי להישיר את המבט. אולי זה מתאים, להרגיש כמו נערת הפוסטר של האקזיסטנציאליזם בדיוק כשאני מוקפת פילוסופים מתפלספים, אבל תחושת הבטן אומרת שזה פתטי. די כבר וילמה, את בת עשרים ושש, יש לך משק בית ופנקס צ'קים ולא עלית במשקל כבר חמש שנים; עד מתי תתבדלי לך בבדידות? אם לא תשבעי כאן במחיצת הסובלים, לא תשבעי בשום מקום, לא בגוף ולא ברוח. לא משנה כמה ספרים תקראי וכמה שורות תכתבי, לא משנה כמה סבל תצמצמי וכמה עיניים תפגשי, זו תמיד תהיה את, כלומר אני, גולה של העולם.
גרוע מכל, אני בעלת תקווה. נגעתי באושר, בחטף. הנחתי ראש והמתקתי סוד, לא שברתי את התלכדות המבטים. אהבתי עם כל המים שרתחו בי, התמסרתי כמו רוח לסלע. חשתי, לפרקים, כי מצאתי חלקה לנוח בה. ועכשיו, במרחק-מה מאותם רגעים, כשאין לי מושג איך לגעת בהם שוב ואם יהיו שם כדי לגעת ואם יש זמן לָרגע ואם יש יד להושיט, עכשיו הגלות אכזרית מכל מוות, אכזרית מהיכחדות של מינים. ההתבוננות לעולם איננה השתתפות ולא להתאים פירושו לראות תמיד את האפשר, אך לא לרוות בו.
[מסקנות מסכנות של נעורים. אוננות על סבל. הרי, הבעיה היא שאני כל כך פאקינג נאמנה לעצמי שאין מקום לאף אחד אחר. אני כל כך אכולה ביופי שלי שאני סומכת עליו לדבר במקומי. מלבדו, אני לא סומכת על אף אחד ואין סיבה שאיש יסמוך עליי. אני חבולה מהתנגשויות במציאות. עורי תלוי על ענפיהם של שיחים נמוכים.]
עיניי מתלחלחות מעט במורל ירוד. אני כבר די עייפה מעצמי, ממשפטי המחץ, מהפלירטוטים, מהשהות במצב דלוק. אני רוצה לפגוש בשד שיכבה אותי, שישכיב אותי לישון בארץ משלי. אני לא רוצה לנדוד או למרוד או להתענות באיזו תכלית עם צידוק פואטי. אני רוצה רע-נפש. חייתי מספיק, כעת אני רוצה סוף.
מימס
