mimsvk.com

בכל עת בה נדרשה נוכחותו, הקפיד להותיר מאחור דבר-מה מעט פגיע, בציפייה כי בתוך ימים ספורים ידרש לתיקון נוסף. אז היה מופיע למשימה כשבידיו כלים קהים וכריך חצוי, מהרהר אודות הצטלבות דרכינו.

אם סייד את הנשמה בצבע, הגביר את קצב פעימות הלב. אם ריסן את הפעימות, גילה פיצוץ בתעלות הדמעות. אם אטם את התעלות, הביא את הגוף לנקודת רתיחה. אם ייצב את תרמוסטט התשוקה, הציף את הבדידות. אם שאב את הבדידות, הותיר במקומה אמון טחוב ולח.

כך התנהלנו משך כמה חודשים, הוא הטיל בי מומים ואני הנחתי לו במלאכתו. היו קלקולים שהערכתי –  למשל, כששינה את צבעה של אחת מעיניי –  אך לא דרשתי בו עוד מיום ששבר את לבי.

מימס

במשך כל החודשים הללו ניסיתי לא להיות עצובה, לברוח מהכאב, ואז להתיידד איתו, ואז להכין לו כריך, אך ברגעים האחרונים אין דבר שאני מעוניינת בו יותר מאשר הזמן והמרחב להיות לבדי, להשתתק ולבכות ולתת לציפורניים להתחפר בעור ולמצח להתקמט באלפי קמטוטים שכל אחד מהם הוא דרך בה לא צעדתי.

רק התאריך משתנה. שאר השינויים מתמהמהים. לפני חודשיים וחצי כתבתי "קל יותר אם חושבים על בני אדם בתור דמויות קרטון. קל יותר, כי לו היו בני אדם אמיתיים, עם דוקטורטים וחרמנות בריאה וממון ורכבי חילוץ, ודאי היו מוצאים פתרון למצב שלי. לא יתכן שהיו משאירים אותי כך. נכון?" והמילה הזו, קרטון, טעמה עולה בפי שוב. אני צועדת במקום, התפאורה סביבי מתחלפת, עובדי במה מתרוצצים, פנסים נדלקים וכבים, מאווררים משתעלים בניסיון לשכנעני שאני זזה. הלב חשדן. הלב מכיר את האמת.

ועכשיו הבמאי צועק, "דמעות!" והדמעות נענות בציות, רוקדות, מצרפות צעד לצעד כשהקצב מתגבר. קודם לכן, בחדר ההלבשה, שיתפו אותי בסוד, "בקהל הערב יושב מפיק שעבד עם כל הגדולים: רטט שפתיים, וריד פועם, בהונות מתעגלות… זו ההזדמנות שלנו לגאול את עצמנו ממזלנו הרע."
"יפה לכן, דמעות" אני מחייכת בהבנה ומהנהנת. מאז שהאיש בסוף העולם גילה להן כי כוחן מוגבל, הן מתקשות להאמין בעצמן שוב.

"ראית אותנו שם בחוץ? היינו טובות, נכון?" הן מייבשות את עצמן על גב כף ידי. "הייתן נפלאות. נסחפתן אל תוך הרגע, כמעט שכחתי איפה אני."
"ואת חושבת שהיינו טובות מספיק בשביל אמריקה?"
אני מחייכת שוב, בזהירות.
"עשיתן כל מה שאפשר היה לעשות."

בחזרה בביתי, אני מנסה לחשב החלפות תלבושות לשבוע. שוב מפזרת את חפציי ובגדיי וסבלנותי בין כמה חדרים, בין כמה דמויות אבהיות, דוחפת סלע לסתום את פתח מערת המודע, זורעת מלח סביב, ששום אמת לא תצמח. כל זמן שאני לא חיה, שום דבר לא חי. כך זה מוכרח להיות. ואם פרט בעל תואר בפסיכולוגיה רוצה להעיר, הייתי מבקשת שיבדוק אם הוא לא כבר ישן, כי הוא ישן לפני חודשיים וחצי, וביום הולדתי, והלימות לבי ממשיכות למנות את תנומתו.

מימס

 

אני אגיד שאי אפשר לסמוך עלייך, כי אולי מחר תצטרך לגלות את עצמך בהודו או בברלין ותעזוב כאילו אוכל לחכות לך במשך חודשים, לשמור את הכוס שלי מנוילן ואת הלב בשמירת חפצים, בתא עם מנעול פרוץ שתואם את המפתח בכיס שלך.

ואז תגיד שזה לא קרה ככה בכלל, ולא כדאי לקבל החלטות עכשיו, אלא לשקול את האפשרות להמשיך לתואר מתקדם בחו"ל. אני אגלגל את עיניי ואפלוט אנחה ואספר שאני אוהבת את חיפה, ואתה תאמר שהעיר קטנה עליי ושבברלין קיימות הזדמנויות לפילוסופים עם אשרת כניסה.

ואז אתנגד, אתה לא יכול לתת לי את מה שאני צריכה. ואתה תקבע, ברצינות, את לא יודעת מה את צריכה. ואז, אולי רק אז, יהיה לי האומץ לנעוץ סכין חמאה בלב שלך ולקום מבלי לשלם. אשאיר אותך שם בבית קפה על מוריה, משופד לגב הכסא.

מלצרית תשאל אם הכל בסדר ונשים יתבוננו משולחנות סמוכים, מהנהנות מאחורי מסכי סמארטפונים. ואולי אצעק בעודי מתרחקת, קח את חבילת הפינוקים הזו אל מישהי אחרת; מישהי שידיה מכוסות יבלות משיוף רהיטים שבורים, מישהי שנעליה קרועות מריצות אחר מי שלא יודע לצעוד בשניים, מישהי עליה תוכל להניח את הראש, נטולת נשמה כמו ספה.

 

מימס