חיות בסכנת הכחדה התנגדו: הוא יתאהב בך, ואנחנו מקווים שלא תתאהבי בו. אז כשהוא התקשר ודיבר בטון סמכותי-אך-רך, עם נגיעות מתעניינות – בדיוק לפי הספר – ידעתי שאני נותנת לו מקסימום שלושה מפגשים לפתור את נאותות המחשבות שלו עליי, כי אולי הוא פסיכולוג עכשיו, אבל הוא נולד גבר, וזה הופך אותו לפלסטלינה בידי הפעוטה הצווחנית הזו.
"ספרי לי על עצמך" ביקש.
"אני בת עשרים וחמש."
"ואיך אני יכול לעזור?"
"פניי מועדות לתוך משבר, שכבר חוויתי."
"בעבודה?"
מוזר. למה שאל על עבודה? כיצד הניח שאני מועסקת? עוצרת. מה בעצם עושות בנות עשרים וחמש בימינו? לומדות? מטיילות? ואם הן עובדות, אז במה? אני מדמיינת נשים צעירות ויפות מנגבות שולחנות, עונות לטלפונים. אני כל כך יהירה וכל כך מנותקת. גם בעוד עשר שנים אניח שאני היחידה עם מקצוע. אין לי מושג איך נראים חיים של אנשים אחרים.
"כן, זה קשור גם לפן המקצועי" אני עונה.
"במה את עובדת?"
"אני מנהלת תוכן בחברת שיווק באינטרנט."
"הבנתי."
"פניתי אלייך בגלל הנוחות הלוגיסטית, חיפשתי מישהו קרוב לבית."
"אוקיי." הוא משתהה רגע אחד וממשיך, "טוב, בואי אספר לך על עצמי. אני מאמין בטיפול ארוך טווח. כלומר, סדרה של מפגשים במהלכם אני לא נותן לך כלים, אלא עוזר לך להבין את עולמך הפנימי."
שמרתי על ארשת מנומסת, כמו יכול היה לחוש במיאוס המתגנב אל ראשי. כל העסק נשמע כמו הלצה. אולי תעדיף שאעזור לך, מר פסיכולוג, להבין את עולמך הפנימי? בחיי, יש לי בלוג כבר 11 שנים ואני ממש טובה בזה. מניפולטיבית בדיוק במידה. אתן לך לקרוא בחינם. אתה אפילו לא צריך להיות חבר קופה.
"העניין כאן הוא שיש לי רשימת המתנה."
"כמה זמן צריך לחכות?"
"כמה, כמה שבועות."
"זאת אומרת, חודש או חודשיים."
"כן."
עוד רגע חלף ואז המשיך, "זה בסדר?"
"אני מניחה שאף אחד לא פונה לטיפול בציפייה לקבל סיוע בעוד חודשיים," הכרחתי את עצמי לחייך – הנה, ראה כמה אני מודעת לעצמי ולדרכי העולם! יהיה לך ממש כיף להיות הפסיכולוג שלי! – "אבל לא אחפש אפיקים אחרים בינתיים."
"אודיע לך אם משהו מתפנה קודם."
*
לו היה לי מטבע עבור כל מילה שכתבתי, הייתי מחברת משפטים בדירה מחופה לבנים אדומות בפלאס דה ווז', אך אני משתוקקת רק למילה עבור כל רגע בו לבי זעק ושפתיי נאלמו.
הדף יכול להבריא. אפילו הדף הדיגיטלי הזה. הדף הוא בן לוויה נאמן, הוא מסכים לקבל על עצמו כל צורה ולהציג כל מחשבה והוא נותר בהיר ומגוהץ גם תחת משקלם של וידויים צבעוניים. לימדתי את עצמי לכבד אותו, את הדף הזה, על זמינותו, על שאינו מאיץ בי או מתיימר להכיר אותי.
לפעמים הוא שואף שאיפה עמוקה ובטנו מתהדקת, ואז המשפטים מתקצרים למינימום הנחוץ להמשך קיומם. אני מפשיטה את המילים, פעם כורתת אצבע ופעם מסירה גפה שלמה, אך לעולם לא נוגעת בליבן. זה מכאיב אבל הן מבינות. צולעות במורד ערוותו של הדף, מדגדגות אותו בנקודות אסטרטגיות, והוא אינו נרתע.
לפעמים הדף נושף נשיפה גדולה והמילים בקושי מספיקות לתפוס מחסה לפני שהבל פיו מבאיש את קיומן. המשפטים מתהווים על בטנו השמנה, שורה אחר שורה כמו חיילים הנעתרים לפקודה. המילים מנסות לעצור בעדי, שואלות, את בטוחה?
האין זה משונה, שהמילים שואפות להיות יחידות?
*
כשהייתי ילדה, שכחתי שיש לי שתי עיניים בשתי צבעים. הרגשתי כמו כולם, לכן הייתי כמו כולם.
*
ההפרעה שלי לא מסתכלת עליי. היא יודעת שאני שם, אך לא לוטשת מבט. מתנהגת בדיוק כמוני.
יתכן שאחרי כל השנים הללו היה לך שם? היתה לך זהות ולא אמרת דבר? חיכית שאגלה אותך בבוקר רגיל לגמרי במשרד? למה, לעזאזל, נתת לעצמך להתגלות אם אין לך הסבר ואין לך תרופה? למה, את אומרת, שאני צריכה להמתין לדיכאון קליני – שאולי לא יציג את עצמו לעולם – כדי לזכות בטיפול לסימפטומים שלו? ואת, ממזרה, עדיין תחכי לי מעבר לפינה, תתענייני אם היה לי כיף במחיצת הדיכאון, אם אני מרגישה סוף סוף ראויה לכתיבה, אם אני עכשיו "אחת מהם" – מי הם? – ואם עדיף לקבל אקמול מזויין של בריאות הנפש או להמשיך עם החיים, להקים את עצמי מחדש מדי כמה שנים, לתעד הכל באינטרנט.
ובכן, הנפש שלי קנתה אוכל מוכן כדי לא לבשל, והנפש שלי רואה את הכלים בכיור, והנפש שלי העבירה חוט דנטאלי וצחצחה שיניים והתקלחה והתבשמה כדי ללכת לשום מקום. הנפש שלי פשוט רוצה להישאר במיטה היום, אם אפשר, אם לא קשה לך מדי. אני רגילה ללחץ בעצם הזנב ולסחרחורת ממסך המחשב. זה לא שום דבר שתפאורה חדשה לא יכולה לפתור.
*
בכניסה לוילה מסינה, ברו דה פראנס, מ' נעמד וכיוון אליי את העדשה. הסתובבתי במקום, בשמלה האדומה החדשה וחייכתי נטולת דאגות.
הסיבוב הקצר תועד ברצף של תמונות. יש זוויות מחמיאות ויש שחושפות אותי במערומיי, פשוטו כמשמעו. אני מביטה בהן עכשיו, בסדרת התמונות וחושבת: Don't spin.
*
רוצה דירה בעיר זרה. עיר ליד ים או נהר, עם רכבת תחתית ושלווה אנונימית. אני לא רוצה ללמוד את שפת המקום, אלא להיות תיירת תמידית, חוצנית, כזו שמזהים בקולה מבטא אמריקאי קל ועוד משהו לא ברור, שגורם לה להישמע קצת טיפשה.
אני לא רוצה חברים בני גילי. אני לא רוצה הזמנות לימי הולדת. אני רוצה חלון אחד גדול ומואר שישטוף את העיניים מקרומי שינה, וגישה למצרכים אסייתיים, ולהתגעגע לאיזה מוצר צריכה זניח שמצוי בשפע במולדתי. אני רוצה להיאבד ולהיות אף אחת, ולהיווכח איך גם בכלום שלי בוחנים אותי אנשים זרים, לא מצליחים לנתק את המבט, לא מצליחים לנתק את הסקרנות, עוקבים אחריי במעלה המדרגות מהמטרו ולבסוף מוותרים בפנייה.
לחזור הביתה, לבית הזה, המתהווה, הזמני, ולדעת שמחר אוכל לקום בבית חדש, זמני-אחר. לא להיות שייכת ובו בזמן להשאיר חלקים ממני כמו סיכות על מפה. הייתי פה. וגם כאן. ומזמן-מזמן ביקרתי שם. בכל המקומות הייתי נאהבת, ואת כל המקומות אהבתי. בכולם בישלתי וכתבתי וקראתי ושכבתי. בכולם הרגשתי שאוכל להזדקן. בכולם הייתי נחוצה וכולם היו נחוצים לי. בכולם הייתי צעצוע חדש ומבריק, ובהינתן די זמן, דיירת שכל מהלכיה נתונים וידועים מראש. בכולם חייתי ורקדתי וניקיתי והגמרתי, ובכולם שקעתי בחוסר שביעות אינהרנטי שלא ניתן לפיצוח באמצעים קונבנציונאליים.
אולי קראתי ספרות רומנטית בגיל צעיר מדי. אני לא נוטה לדיכאונות. גם הדרמטיות באה לידי ביטוי בעיקר בכתיבה. זה רק עכשיו, בתקופה הזו, ובאלה שיבואו אחריה, במרחק-מה. זה רק עכשיו, זה לא ימשך, ובקרוב שוב אהיה מפתה ומקסימה, חייכנית וחרוצה, גלתיאה לגברים מבוגרים שמאסו בבחורות חמודות שלא כל כך אוהבות לתת אוראלי, ולא ממש נעים להן לבקש, ותכף מסיימות תואר בפסיכומשהו, מחפשות כיוון טיפולי.
*
לא אוהבת קבוצות קטנות-בינוניות. תמיד מוצאת את עצמי מתבודדת או מנסה ליצור שיחה בכוח ואז כולם רואים כמה לא נוח לי בעורי. אם הייתי בעל חיים (אחר), ודאי הייתי טווס: מרהיבה בנוצותיי וחושפת את עצמי לטרף. הטבע, אפוא, רואה אותי כמות שאני: יצור אסתטי, נעדר כישורים אחרים מלבד זיווג.
*
יש כמה גברים שהיו מוכנים לארוז את חיי בתא המטען ולחלץ את רגליי בביתם. ועדיין, אף אחד מאותם הגברים לא יודע מה המשמעות של החיים במחיצתי. אני משתדלת להיות בת זוג טובה. אני פתוחה בסקס, ייצוגית, ידידותית ומנומסת, מכינה בראוניז ממש מעולים. אבל יש גם צד אחר, סמוי, שמוכרח לכתוב. שמתעייף מהר. שלא אוהב לשבת על ספות בבתים של חברים. שיש לו צלוליטיס. שמחפש אמפתיה במחלות ובמכאובים פעוטים. שאוהב לתכנן הכל מראש, בחרדה. שלא יוצא מהמיטה. שאוהב לעבוד ונרתע מלימודים. שאוהב להיחשף באינטרנט, גם כשזה לא נוח, גם כשהתכוונו לשכב, ובכלל מי אלה כל האנשים שקוראים ושולחים לך הודעות.
*
במצב כזה מוטב לא לכתוב. בעוד כמה שנים, כשאקרא שוב, אמצא פירורי לחם שהשארתי לאני-של-העתיד, כדי שתוכל להביט אחורנית בסיפוק ולדעת שבחרה בדרך הנכונה, בסופו של דבר, בדיעבד, ולהסביר שלא היתה ברירה.
מימס
