mimsvk.com

בריאה
נלחצתי בין עצמות האגן של אמי מוקדם מן הצפוי. איש לא היה מוכן לכך והמבוכה היתה רבה. במשך שבועיים הכינו את חדרי, הרכיבו את מיטתי וסיידו את קירות חדרי, או לפחות זה הרושם שניתן לי. בינתיים שיכנו אותי באינקובטור חמישה כוכבים ואמי ביקרה אותי מדי יום, ממלמלת התנצלויות, מבטיחה שתכף אוכל להכיר את ביתי. הבגדים שניתנו לי היו גדולים מדי ולא החמיאו לגזרתי השדופה, אך הכל היללוני והגישו את אצבעותיהם לאחיזה, בוטחים בי מן הרגע הראשון.
אולי, לו הייתי מבשילה בתוכה במשך כמה שבועות נוספים, מחליפה עור ורדרד וחיוור בעור מבריק וחי, הייתי מגיחה מוכנה מן הרחם. מוכנה כמו אטריות בכוס פלסטיק, רק להוסיף מים ולערבב.

נדודים
בשבועיים האחרונים ראשי נמלא מחשבות ניהיליסטיות, ללא התחלה או סוף. כמו בהילחצי נגד דפנות נרתיקה של אמי, מותירה את המאורה הסודית מאחוריי, הפוכה על גבי כמו מקק, בדרכי אל הלא-נודע.

אני חושבת, איך יודעים כולם איזה טעם יש לאדמה רטובה, ואיזה יש לדם הממלא את חלל הפה? למה אנחנו מתעקשים לחיות מחדש את העבר שלנו, בחזיונות באמצע היום או בבטחת אפלולית הלילה? איזו תועלת יש בהיווכחות מחדש באנשים שהעניקו לנו את ליבם? באנשים שעינו אותנו, או שראו אותנו כמות שהיינו? איזו תועלת יש ברדיפה? איזו תועלת נמצאת בשחרור, ואיזו בשביה?

אינטימיות
מה שאני מנסה לומר זה שאני עדיין מחפשת חוויות אנושיות צורבות. גירוד אובססיבי של העור. מגע ראשון של כפות ידיים. מצמוץ מלא כוונות. כאב ראש חד ומפלח. היתממות שוברת לב. נטישה.

אני מוצאת בזיקים של רוך במפגש ארעי של עיניים, במשפט סמלי שכמו נתפר עבור שתי נשמות. בסקס עם מ' באמצע היום, כשאני גומרת תחת השפתיים שלו ואור שמש מתפרץ כמו דמעות בעיניי. כשמישהו מבחין בטוב הלב שלי, ולא נבהל מהמהירות בה אני מציעה אינטימיות. כשאני לא נבהלת מכמה אני זקוקה למרחב חיובי. כשאני מתעוררת ומתרגשת לגבי האפשרות לחיות עוד יום. כשהציפורניים שלי שוקעות בקווים המסותתים על כף ידי. כשאני מתאהבת בספר. כשמילים הופכות לתשוקה.

פחד
אני לא מכירה נערה אחת שלא היתה שמחה להיקרא "מוזה", מתמוגגת בהביטה ביצירה לה תרמה. למוזה היכולת לקיים, לעורר, להזיז ולהבעיר נפש אחרת. לעתים זו אהבה מסורה ומטמטמת, ולעתים  שותפות מגומגמת אך אפקטיבית. הפסימית בתוכי תטען שברוב המקרים המוזה והאמן כלל אינם נפגשים, ויסוריהם המשותפים הם שמחוללים רוח סערה. האופטימית בתוכי תהנהן בהסכמה.

כמיהה פופולארית זו מכילה בתוכה כל כך הרבה ביטול עצמי, או שמא, התבצרות בבטוח ובמוכר. לא בכדי היו המוזות נשים, שהרי המוזה לעולם אינה זוכה להכרה המגיעה לה. האמן קוצר את פירות עבודתה בעוד היא חומקת אל אחורי הקלעים, שבעה בהשלמה, רטובה במיציו של האמן.

ניתנו לי הרבה מאוד שמות בשנים האחרונות. רובם ככולם היו מוצדקים – בייחוד הנבזיים שבהם – אך רק מה"מוזה" אני נזהרת, שהרי המוזה הזו רוצה ליצור בעצמה.

 

מימס

בשבועות האחרונים נלקחתי בת ערובה. כמו כל בני הערובה שנלקחו מחיי היום-יום שלהם, גם אני הופתעתי מעוצמת הזעזוע שפגע בי פתאום. הופתעתי מהחודרניות ומהאכזריות שהפגינו כלפיי שוביי. הופעתי לגלות כמה אני חסרת אונים למול קנה קר ושחור. הופתעתי לגלות כמה חיי יקרים לי, וגם כמה פעמים ייחלתי למותי.

בתחילה הייתי המומה. ניסיתי לפרש את חטיפתי כמשגה, כאקט בלתי סביר, חלום רע שתכף אקיץ ממנו. משלא הקצתי, ניסיתי לחפש בסביבה הקרובה כלים שיעזרו לי בתוכנית, אבל כולם היו בדיוק מחוץ להישג ידי. שמעתי את שוביי משוחחים ביניהם, לחוצים, קצרי רוח, אך לא הצלחתי לפרש את דבריהם. בכלל, נדמה שבשבי כל המילים מתעוות, כמו היה הכלא האמיתי מצוי בין אוזניי.
השבועות חלפו וכל יום זימן לי סבל חדש: התמודדות חדשה עם התנאים בהם נמצאתי, הכרה שגם היום לא יגיע איש לעזרי, משא ומתן מן הגיהנום עם מי שלא דוברים את שפתי, וודאי שאינם טרודים ברווחתי.

נדמה לי שנשאתי את עצמי בגבורה יחסית. יחסית למה? אינני יודעת. אינני זוכרת במיוחד את הרצף הארוך, הימים שנכנסו ויצאו, מה אכלתי, כמה שקלתי, במה התכסיתי ומי דרשו בשלומי. אני זוכרת שחדלתי מלחייך, שנראיתי עייפה, שנימוסיי התרופפו ושכמהתי לשכב על גבי, יותר מכל דבר אחר.

בסוף השבוע האחרון, צוות חילוץ חדר את תאי הקט והשכיב אותי על אלונקה בשמש. חוששת, חושדת ומלאת חשיבות עצמית, אני מסרבת להאמין ששוביי רחוקים במיוחד. למודת אלימות, אני מתכווצת בפני יד מורמת, גם אם זו רוצה ללטף.

השהות במחיצת הכאב שלי הביאה אותי לתובנות שהייתי שמחה לא להכיר, אבל גם כמה שהייתי צריכה להתנגש בהן בעוצמה. בזמן שכאב לי הפסקתי לקחת גלולות, התחלתי להתאמן ביוגה, פגשתי חברים. המשכתי לעשות סקס, קניתי כמה כריות אורטופדיות, בחרתי להתלבש חם.

דארת' ויידר אמר, "זה לא שכואב לך כמו שאת פשוט לא מרגישה יפה היום" והמשיך בהחלקת שיערי במגהץ. המטפלת העיוורת אמרה, "יש לך צוואר ארוך מדי" ונעצה מחטים דקיקות בעורפי. מר גמיש אמר, "דמייני שהכתפיים יוצרות משולש שווה-צלעות עם האף" ונגע באצבעו בקצה אפי, באינטימיות משונה ומנחמת.

מי המציא
את חוליות С?

מימס

1. פטפטתי בזמן הריכוז והגננת העמידה אותי בפינה. כשהיא השתהתה רגע בדלת הכניסה, החלו כל ילדי הגן לקרוא בשמי, במבטא אמריקאי מצועצע. גל של צלילים שלעגו לשפת אמי, שעלתה ארצה רק חמש שנים קודם לכן.

2. בכיתה ז' התכנסה לה קבוצת תלמידים ומתחה תלמידה עימה הייתי מיודדת. היא לבשה מכנסיים לבנים והקבוצה הקטנה החלה להצביע ולהזהיר מפני כתם אדום שהופיע בהם. היא רדפה אחר זנבה אך לא הצליחה לאתר את הכתם, וניכר שנלחצה מעט כשפנתה לבדוק ביסודיות בשירותים.
אחר הצהריים התקשרה לביתי ודרשה שאתנצל על ששיתפתי פעולה עם הקבוצה ולא חשפתי את המתיחה. בגאוותי, לא הסכמתי להתנצל וניסיתי להקטין את החוויה.
"ככה הישראלים" ו"ככה זה פה בישראל" פלטתי בביטול, מעודדת את ידידתי יוצאת ברית המועצות להשתתק בזרות שלה. אף אחת מאיתנו לא היתה שייכת, אך הייתי נחושה לגרום לה להרגיש לא-שייכת יותר.

3. לא הכרתי את ההשתכנזות, הכרתי רק את ההתמזרחות. כשהוריי עברו אל עיירת פיתוח, הם היו מיעוט נבדל. בכיתה הכרתי אשכנזים ויוצאי ברה"מ ששרו, דיברו וצחקו בקול רם, שדחו את השפה שהכירו מבית והחליפו אותה במילים משובשות במלעיל. לא היה לי מושג שמזרחים יכולים או רוצים להיות שונים מהדימוי הציורי, הרועש והמזמר הזה.
אני הייתי חנונית מחוסרת חברים. לא היו לי הז'רגון או מיתרי הקול להשתייך. סומנתי מהר מאוד. לאורך עשור הוזכרתי השכם וערב שאני לא שייכת. אני מהאמוויקקים, שמדבווים אנגלית.

4. באחד הערבים המוקדמים שלנו בעיירת הפיתוח, עת השכונה עוד היתה אתר בנייה אחד גדול, כמה מילדי השכונה הציתו מדורה בחצר האחורית של הבית השכן. דייריו עוד לא עברו להתגורר בו והקירות הלבנים, המסוידים, הפכו מפויחים בין הלהבות.
אבי הבהיל את הוריהם והללו הביאו דליי מים וכיבו במהירות את השריפה. כשהוסר האיום, אחד האבות סטר לילדו הפרחח בחוזקה. בידו הענקית דחף אותו עד שנבלעו בביתם בצידו האחר של הרחוב.
אמנם הייתי רק בת שבע או שמונה, אך כשאבא שלי כינה את המתפרעים בשם "צ'חצ'חים", ידעתי בדיוק למה הוא מתכוון.

5. ביום אחרי המימונה, קולגה הניחה במטבחון מגש עמוס ממתקי קוקוס וספינג'. לא ידעתי מה זה ספינג', איך מבטאים ואיך אוכלים, והיא הביטה בי המומה ונבוכה. הרגשתי כאילו איתרה בי מוגבלות כשתמהה איך עוד לא טעמתי את הבצק הזהוב.
אחר כך תהתה מה מאכילים אותי בבית. היום, הייתי עונה בחצי חיוך, "אשמה."

מימס

אני
קודם כל
אישה.

אני כותבת היטב. אני מסתדרת גם בעל פה. יש לי כמויות מדודות של הומור, סימפטיה, ידע כללי וידע ספציפי, אינסטינקטים הישרדותיים, פחד בריא מסכנה, חוש לזיהוי פתולוגיות, שתי שפות אם ומבט שיכול להרוג.

אבל לפני כל אלה,
אני אישה.

אני קופאת, מתלבטת, מפקפקת בעצמי, טובעת בייאוש, מדמיינת תרחישים, מטיחה בעצמי אשמה, מתחבטת במחשבותיהם של אחרים, מתגוננת, מפוחדת, מכשילה את עצמי, מחשבת סיכונים, מקטרגת, אומדת את סיכויי, משתתקת, שואלת שנית, מרגישה חשופה, שונאת את עצמי, שונאת את כולם, רותחת מזעם, מתחלחלת, משוועת להזדהות, מתחננת לרגע של הקלה, מוותרת מראש, מחבלת, מבועתת, מתנבאת, מתעקשת ושוב מרפה.

היכולת לצפות מראש את תגובותיהם של הסובבים אותי לא העניקה לי יתרון מיוחד. במקום, הפכתי בת ערובה בקרב על השפיות. אני שבויה בידי הצורך שלי בבטחון, שהפך אותי עירנית לכל סטייה או מפגע אפשרי. אני שבויה בידי המין שלי, שמיד מכתים כל קריאה לעזרה בגוונים של היסטריה, רגישות יתר, קנאה וילדותיות. אני שבויה בידי חדות עין מפוכחת, שמניעה אותי לוותר מראש.

אני נלחמת לבדי במלחמה על ההכרה, ההגינות, ההזדמנות השווה והאמונה, שעה שאינספור אצבעות מכוונות אליי ומלחשות, "כל המשוגעים בטוחים בצדקתם."

נמאס לי להרגיש כמו משוגעת. נמאס לי להתחסן ולהתעבות ולהתעלם. נמאס לי להתחשב בנשמות עדינות שנוהגות בי בגסות. נמאס לי לראות את הנולד ולהתייאש. נמאס לי להתנצל טרם הגעתי לסוף המשפט. נמאס לי להגן על מה שאני תופשת כחיוני. נמאס לי לקושש אחר הוכחות שיעניקו תוקף למה שאני מרגישה. נמאס לי לגלות כמה רע לי בדיעבד.

אני כותבת היטב,
אבל אני
קודם כל
אישה.

גברים הופכים אותי, בעל כורחי, לאנאלפאבתית. לא רלוונטית. בורה. אילמת. אשפה.
הלילה, משהו בתוכי נשבר. אולי הלב, אולי ההתעקשות לרצות ולהתרצות, אולי הכוח להמשיך להילחם ברוחות רפאים בשר ודם. הלילה אני מבינה שלא אבוא על שכרי, ואני לא יודעת אם אוכל לסלוח לכם.

מימס

1. חלמתי שמ' בהיריון והוא חושף זאת בפניי בשבוע ה-23, המועד האחרון לביצוע הפלה יזומה. הוא מסתיר את דבר ההיריון ממני עד לנקודת הזמן הזו בה יש לקבל החלטות בזריזות או להתכונן לשינוי חיים דרמטי.
הזדעזעתי ממנו. הזדעזעתי מהאכזריות שלו כשבחר להסתיר את הפרט הזה ממני ולהציב אותי למול עובדה מוגמרת כשגבי לחוץ נגד קיר. הזדעזעתי על הזמן המועט, הלא-רלוונטי, שהשאיר לי כחסד סמלי ולעגני. זעמתי על ששלל ממני את הבחירה כשקיבל החלטה כזו עבור שנינו, כשמתח שלשלאות כבדות ונצחיות ביני לבין עובר בו לא חפצתי, שהתנכרתי לרעיון שלו, שלא העליתי על דעתי שיהרוס את נעוריי ויכתיב את משך חיי הבוגרים.

בקומי מהחלום נוכחתי אולי בבעתה שחשים גברים כלפי כוחן של נשים להתעבר וללדת בניגוד לרצונם. הקלות היחסית בה הן יכולות לקשור את גורלן בגורלו של גבר מבלי להיוועץ בו כלל ודאי מטריפה עליהם את דעתם. אולי זו ורק זו הסיבה לדיכויין של נשים לאורך הדורות: פראנויה גברית, אנושית, של היעדר שליטה.

2. לו כל אנס היה נתבע גם בתביעת אבהות, אולי היו חדלים מעשי האונס.

3. כשאני שואלת את רופא המשפחה שלי מה שלומו, הוא מחייך בהכרת טובה ועונה, "את היחידה ששואלת אותי מה שלומי."
הוא מדבר בטון סמכותי ורך, אבהי כמעט, כאילו גלי ים מכים בענבלו. הוא אף פעם לא זוכר במה אני עובדת, מעיר שאני רזה מדי וגם חושב שאני היסטרית. הוא לא אומר זאת מפורשות כי זה לא מקצועי, אבל אני מבחינה במחשבה הזו כשהיא חולפת על פני קרניותיו כמו שלט מוטס בשמיים. כשהוא לא בטוח כיצד לענות לי הוא מנמיך מעט את קולו, מזכיר שאני סובלת מחרדה וצריכה ללמוד איך להכיל אותה מבלי שתזלוג אל בן הזוג שלי. חרדה, אפוא, היא התשובה לכל מחלה שלא ניתן לאבחן.

אחר כך הוא חוזר בו מעט, אומר שזה טוב שאני כל כך מודעת ונבדקת תדיר. הוא אפילו משלים עם בקשותיי לבדיקות דם נוספות. אני שואלת, "ארון הספרים הזה חדש?" והוא מחייך באושר וקובע שאני חדת אבחנה. מיד שולף ממדפיו ספרים סלאביים גדולים ומאויירים, ואנו מדפדפים בהם מעל למיטת האבחון.

4. "הו, איזה ערב מעניין יש לי! כל הפציינטיות הכי טובות שלי הגיעו."
אני מחייכת וסוגרת אחרי את הדלת, מתלבטת לרגע אם לנעול אותה אך מחליטה נגד הפעולה.
"מה שלומך? מה חדש?"
"הגלולות שלי, כנראה. אני צריכה להחליף אותן."
"תגידי, את לא הולכת להתחתן בקרוב?"
השאלה הזו מפתיעה אותי, אבל רופא הנשים שלי מחייך למראה מבטי היוקד. נעליו המצוחצחות מבצבצות מתחת לשולחן. הוא שליו.

כשאני קמה מכסא הבדיקה אני שואלת: "מה עם התקן?"
"לא כל כך מקובל לשים התקן בנשים צעירות שעוד לא ילדו. התקן זה מוצא אחרון."
הוא רושם לי גלולות חדשות, חזקות יותר, שלא שמעתי עליהן קודם. אני שואלת על פקקת ורידים, ויטמין B12, עלייה במשקל, מצבי רוח. הוא מבטיח שהסיכונים הכרוכים בנטילת הגלולות הללו דומים לסיכונים הכרוכים בנטילת אחרות ושולח אותי לדרכי, מפציר בי לשוב בעוד שלושה חודשים לחדש את המרשם.

אני יוצאת בחזרה אל הערב בתחושה מרה של אכזבה. אולי לא השכלתי להעביר את הרצון שלי. אולי לא השכיל להציע אלטרנטיבות. ירכיי שורפות באוויר הקר. אני מושכת באפי וחיוכי נעלם בקו דקיק בפניי.

5. בבית המרקחת הרוקחת מברכת אותי בחמימות. "מה שלומך?" היא שואלת בלבביות, ואני נושמת נשימה עמוקה ונאנחת, "לא משהו."
"רואים. מה קרה?"
"רציתי להפסיק עם גלולות אבל הגניקולוג פשוט העביר אותי לגלולות אחרות. אני מרגישה כאילו אני דוחפת לעצמי עוד רעל."
"טוב, תראי, האריזה קצת מפחידה, אבל זה בטח כלום. את לא רוצה כבר לעשות ילדים?"
אני לא ערוכה לשאלות הללו בטווח זמן כה קצר. אני רוצה לא לעשות ילדים מבלי שזה יגבה מחיר מהבריאות הפיזית והנפשית שלי.

6. בדרכי הביתה אני חושבת שאולי אתקל בחזירת בר והיא תביט אל תוך עיניי ותזהה בהן איזו שותפות-גורל נשית. היא תיתן לי לחבק את החזרזירים שלה ואני אוכל לבכות לתוך הפרווה הגסה והמפוספסת שלהם.
אני מרגישה חסרת אונים במיוחד כשנוחתת עליי ההכרה כי מצב הרוח הרע הזה הוא תולדה של גלולות למניעת היריון. מצב רוח כימי, מכוון, מסך עשן למאותגרות-רירית.
בפתח דלתי עיניי מתחילות להצטעף.

7. דארת' ויידר אומר שאני מנסה לרצות את התוקפים שלי בכדי שיזדרזו להשלים את תקיפתם ויניחו לי לנפשי. אני מרגישה כמו אבן גיר זעירה הנמסה במגע, וכועסת – כל כך כועסת – על מנגנון ההתמודדות התבוסתני, שכמו אומר שדמי מותר.

בימים הבאים עולים בי זכרונות מכל הפעמים בהן התרציתי והתנצלתי ופעלתי בניגוד לכל חושיי בכדי לזרז את האינטראקציה עם גברים שתקפו אותי במיני צורות וסיטואציות: הפעמים בהן נתתי להם את מספר הטלפון שלי כדי שאוכל להמשיך בדרכי, הפעמים בהן הסכמתי להיפגש פעם אחת כדי שלא אצטרך להתעמת עם דחייתם, הפעמים בהן הגבתי בסבר פנים יפות לגברים שעקבו אחריי, כיתרו אותי והציעו לי הצעות מגונות, בתנאי שיקבלו צחוק קל ומובך ויחדלו משכנועיהם.

רציתי למות באותו הרגע תחת העץ הגדול עם דארת'. רציתי למות אבל אז הוא אמר, "את לא אשמה". כעבור שעה חייך במתיקות דרך עיניו הכהות ונאנח, "כל כך טוב לדבר איתך שוב, לדבר עם בן אדם."

מימס