mimsvk.com

לפגוש מישהו כמוך זה לקבור אותו בחיים. לזרוק עליו את ההיסטוריה המשותפת שלנו שנחרטה בעצמותינו כמו ראשי תיבות על גזע עץ עייף. למסמר אל גופו את הרגעים שחלקנו, את המדורות שהבערנו ואת הטירוף שרתח בעטיין. לגמור לו את האוויר עם ספקות אודות נאותות החיבור בינינו. למרוט את אישיותו ממנו, מצמוץ אחר מצמוץ, חיוך אחר חיוך, פקודה אחר פקודה.

לפגוש מישהו כמוך זה לקוות לתיקון, אך לצפות לאכזבה. להיזהר לא להתקרב מהר מדי. להסוות את ההתמסרות המוחלטת שלי. למפות את הנקודות המשיקות ביניכם. לדחות מעליי את האפשרות שהוא אדם בזכות עצמו, כפי שאתה עודך קיים ומתהלך בלעדיי. לנטור לו על חטאים שחטאת. להעניק לו את שביקשת. לאהוב אותו באהבה שדרשת. לגמגם את שמו שאינו שמך.

לפגוש מישהו כמוך זה להכיר בעוונותייך. להיווכח שאינך יחיד ומיוחד. לחוש בחולשת החלחולת שלי כשהוא חודר את סימון נייר הדבק המגיף את חיי. להתעמת מול הגוף המארח שאוסר על נשמתך גלגול אל גוף חדש.

לפגוש מישהו כמוך זה לתור את גיהנום הזיכרון. כובעים רחבי שוליים מזכירים הילות של קדושים עתיקים. מזכרות שעלו ביוקר מעלות אבק וחיוך.

לפגוש מישהו כמוך זה להודות שחיפשתי אחרייך. כך, במגע יד ויד, נוכל להתחיל מחדש מהמקום בו לא הפסקנו מעולם.

 

מימס

בריאה
נלחצתי בין עצמות האגן של אמי מוקדם מן הצפוי. איש לא היה מוכן לכך והמבוכה היתה רבה. במשך שבועיים הכינו את חדרי, הרכיבו את מיטתי וסיידו את קירות חדרי, או לפחות זה הרושם שניתן לי. בינתיים שיכנו אותי באינקובטור חמישה כוכבים ואמי ביקרה אותי מדי יום, ממלמלת התנצלויות, מבטיחה שתכף אוכל להכיר את ביתי. הבגדים שניתנו לי היו גדולים מדי ולא החמיאו לגזרתי השדופה, אך הכל היללוני והגישו את אצבעותיהם לאחיזה, בוטחים בי מן הרגע הראשון.
אולי, לו הייתי מבשילה בתוכה במשך כמה שבועות נוספים, מחליפה עור ורדרד וחיוור בעור מבריק וחי, הייתי מגיחה מוכנה מן הרחם. מוכנה כמו אטריות בכוס פלסטיק, רק להוסיף מים ולערבב.

נדודים
בשבועיים האחרונים ראשי נמלא מחשבות ניהיליסטיות, ללא התחלה או סוף. כמו בהילחצי נגד דפנות נרתיקה של אמי, מותירה את המאורה הסודית מאחוריי, הפוכה על גבי כמו מקק, בדרכי אל הלא-נודע.

אני חושבת, איך יודעים כולם איזה טעם יש לאדמה רטובה, ואיזה יש לדם הממלא את חלל הפה? למה אנחנו מתעקשים לחיות מחדש את העבר שלנו, בחזיונות באמצע היום או בבטחת אפלולית הלילה? איזו תועלת יש בהיווכחות מחדש באנשים שהעניקו לנו את ליבם? באנשים שעינו אותנו, או שראו אותנו כמות שהיינו? איזו תועלת יש ברדיפה? איזו תועלת נמצאת בשחרור, ואיזו בשביה?

אינטימיות
מה שאני מנסה לומר זה שאני עדיין מחפשת חוויות אנושיות צורבות. גירוד אובססיבי של העור. מגע ראשון של כפות ידיים. מצמוץ מלא כוונות. כאב ראש חד ומפלח. היתממות שוברת לב. נטישה.

אני מוצאת בזיקים של רוך במפגש ארעי של עיניים, במשפט סמלי שכמו נתפר עבור שתי נשמות. בסקס עם מ' באמצע היום, כשאני גומרת תחת השפתיים שלו ואור שמש מתפרץ כמו דמעות בעיניי. כשמישהו מבחין בטוב הלב שלי, ולא נבהל מהמהירות בה אני מציעה אינטימיות. כשאני לא נבהלת מכמה אני זקוקה למרחב חיובי. כשאני מתעוררת ומתרגשת לגבי האפשרות לחיות עוד יום. כשהציפורניים שלי שוקעות בקווים המסותתים על כף ידי. כשאני מתאהבת בספר. כשמילים הופכות לתשוקה.

פחד
אני לא מכירה נערה אחת שלא היתה שמחה להיקרא "מוזה", מתמוגגת בהביטה ביצירה לה תרמה. למוזה היכולת לקיים, לעורר, להזיז ולהבעיר נפש אחרת. לעתים זו אהבה מסורה ומטמטמת, ולעתים  שותפות מגומגמת אך אפקטיבית. הפסימית בתוכי תטען שברוב המקרים המוזה והאמן כלל אינם נפגשים, ויסוריהם המשותפים הם שמחוללים רוח סערה. האופטימית בתוכי תהנהן בהסכמה.

כמיהה פופולארית זו מכילה בתוכה כל כך הרבה ביטול עצמי, או שמא, התבצרות בבטוח ובמוכר. לא בכדי היו המוזות נשים, שהרי המוזה לעולם אינה זוכה להכרה המגיעה לה. האמן קוצר את פירות עבודתה בעוד היא חומקת אל אחורי הקלעים, שבעה בהשלמה, רטובה במיציו של האמן.

ניתנו לי הרבה מאוד שמות בשנים האחרונות. רובם ככולם היו מוצדקים – בייחוד הנבזיים שבהם – אך רק מה"מוזה" אני נזהרת, שהרי המוזה הזו רוצה ליצור בעצמה.

 

מימס

בשבועות האחרונים נלקחתי בת ערובה. כמו כל בני הערובה שנלקחו מחיי היום-יום שלהם, גם אני הופתעתי מעוצמת הזעזוע שפגע בי פתאום. הופתעתי מהחודרניות ומהאכזריות שהפגינו כלפיי שוביי. הופעתי לגלות כמה אני חסרת אונים למול קנה קר ושחור. הופתעתי לגלות כמה חיי יקרים לי, וגם כמה פעמים ייחלתי למותי.

בתחילה הייתי המומה. ניסיתי לפרש את חטיפתי כמשגה, כאקט בלתי סביר, חלום רע שתכף אקיץ ממנו. משלא הקצתי, ניסיתי לחפש בסביבה הקרובה כלים שיעזרו לי בתוכנית, אבל כולם היו בדיוק מחוץ להישג ידי. שמעתי את שוביי משוחחים ביניהם, לחוצים, קצרי רוח, אך לא הצלחתי לפרש את דבריהם. בכלל, נדמה שבשבי כל המילים מתעוות, כמו היה הכלא האמיתי מצוי בין אוזניי.
השבועות חלפו וכל יום זימן לי סבל חדש: התמודדות חדשה עם התנאים בהם נמצאתי, הכרה שגם היום לא יגיע איש לעזרי, משא ומתן מן הגיהנום עם מי שלא דוברים את שפתי, וודאי שאינם טרודים ברווחתי.

נדמה לי שנשאתי את עצמי בגבורה יחסית. יחסית למה? אינני יודעת. אינני זוכרת במיוחד את הרצף הארוך, הימים שנכנסו ויצאו, מה אכלתי, כמה שקלתי, במה התכסיתי ומי דרשו בשלומי. אני זוכרת שחדלתי מלחייך, שנראיתי עייפה, שנימוסיי התרופפו ושכמהתי לשכב על גבי, יותר מכל דבר אחר.

בסוף השבוע האחרון, צוות חילוץ חדר את תאי הקט והשכיב אותי על אלונקה בשמש. חוששת, חושדת ומלאת חשיבות עצמית, אני מסרבת להאמין ששוביי רחוקים במיוחד. למודת אלימות, אני מתכווצת בפני יד מורמת, גם אם זו רוצה ללטף.

השהות במחיצת הכאב שלי הביאה אותי לתובנות שהייתי שמחה לא להכיר, אבל גם כמה שהייתי צריכה להתנגש בהן בעוצמה. בזמן שכאב לי הפסקתי לקחת גלולות, התחלתי להתאמן ביוגה, פגשתי חברים. המשכתי לעשות סקס, קניתי כמה כריות אורטופדיות, בחרתי להתלבש חם.

דארת' ויידר אמר, "זה לא שכואב לך כמו שאת פשוט לא מרגישה יפה היום" והמשיך בהחלקת שיערי במגהץ. המטפלת העיוורת אמרה, "יש לך צוואר ארוך מדי" ונעצה מחטים דקיקות בעורפי. מר גמיש אמר, "דמייני שהכתפיים יוצרות משולש שווה-צלעות עם האף" ונגע באצבעו בקצה אפי, באינטימיות משונה ומנחמת.

מי המציא
את חוליות С?

מימס

1. פטפטתי בזמן הריכוז והגננת העמידה אותי בפינה. כשהיא השתהתה רגע בדלת הכניסה, החלו כל ילדי הגן לקרוא בשמי, במבטא אמריקאי מצועצע. גל של צלילים שלעגו לשפת אמי, שעלתה ארצה רק חמש שנים קודם לכן.

2. בכיתה ז' התכנסה לה קבוצת תלמידים ומתחה תלמידה עימה הייתי מיודדת. היא לבשה מכנסיים לבנים והקבוצה הקטנה החלה להצביע ולהזהיר מפני כתם אדום שהופיע בהם. היא רדפה אחר זנבה אך לא הצליחה לאתר את הכתם, וניכר שנלחצה מעט כשפנתה לבדוק ביסודיות בשירותים.
אחר הצהריים התקשרה לביתי ודרשה שאתנצל על ששיתפתי פעולה עם הקבוצה ולא חשפתי את המתיחה. בגאוותי, לא הסכמתי להתנצל וניסיתי להקטין את החוויה.
"ככה הישראלים" ו"ככה זה פה בישראל" פלטתי בביטול, מעודדת את ידידתי יוצאת ברית המועצות להשתתק בזרות שלה. אף אחת מאיתנו לא היתה שייכת, אך הייתי נחושה לגרום לה להרגיש לא-שייכת יותר.

3. לא הכרתי את ההשתכנזות, הכרתי רק את ההתמזרחות. כשהוריי עברו אל עיירת פיתוח, הם היו מיעוט נבדל. בכיתה הכרתי אשכנזים ויוצאי ברה"מ ששרו, דיברו וצחקו בקול רם, שדחו את השפה שהכירו מבית והחליפו אותה במילים משובשות במלעיל. לא היה לי מושג שמזרחים יכולים או רוצים להיות שונים מהדימוי הציורי, הרועש והמזמר הזה.
אני הייתי חנונית מחוסרת חברים. לא היו לי הז'רגון או מיתרי הקול להשתייך. סומנתי מהר מאוד. לאורך עשור הוזכרתי השכם וערב שאני לא שייכת. אני מהאמוויקקים, שמדבווים אנגלית.

4. באחד הערבים המוקדמים שלנו בעיירת הפיתוח, עת השכונה עוד היתה אתר בנייה אחד גדול, כמה מילדי השכונה הציתו מדורה בחצר האחורית של הבית השכן. דייריו עוד לא עברו להתגורר בו והקירות הלבנים, המסוידים, הפכו מפויחים בין הלהבות.
אבי הבהיל את הוריהם והללו הביאו דליי מים וכיבו במהירות את השריפה. כשהוסר האיום, אחד האבות סטר לילדו הפרחח בחוזקה. בידו הענקית דחף אותו עד שנבלעו בביתם בצידו האחר של הרחוב.
אמנם הייתי רק בת שבע או שמונה, אך כשאבא שלי כינה את המתפרעים בשם "צ'חצ'חים", ידעתי בדיוק למה הוא מתכוון.

5. ביום אחרי המימונה, קולגה הניחה במטבחון מגש עמוס ממתקי קוקוס וספינג'. לא ידעתי מה זה ספינג', איך מבטאים ואיך אוכלים, והיא הביטה בי המומה ונבוכה. הרגשתי כאילו איתרה בי מוגבלות כשתמהה איך עוד לא טעמתי את הבצק הזהוב.
אחר כך תהתה מה מאכילים אותי בבית. היום, הייתי עונה בחצי חיוך, "אשמה."

מימס

אני
קודם כל
אישה.

אני כותבת היטב. אני מסתדרת גם בעל פה. יש לי כמויות מדודות של הומור, סימפטיה, ידע כללי וידע ספציפי, אינסטינקטים הישרדותיים, פחד בריא מסכנה, חוש לזיהוי פתולוגיות, שתי שפות אם ומבט שיכול להרוג.

אבל לפני כל אלה,
אני אישה.

אני קופאת, מתלבטת, מפקפקת בעצמי, טובעת בייאוש, מדמיינת תרחישים, מטיחה בעצמי אשמה, מתחבטת במחשבותיהם של אחרים, מתגוננת, מפוחדת, מכשילה את עצמי, מחשבת סיכונים, מקטרגת, אומדת את סיכויי, משתתקת, שואלת שנית, מרגישה חשופה, שונאת את עצמי, שונאת את כולם, רותחת מזעם, מתחלחלת, משוועת להזדהות, מתחננת לרגע של הקלה, מוותרת מראש, מחבלת, מבועתת, מתנבאת, מתעקשת ושוב מרפה.

היכולת לצפות מראש את תגובותיהם של הסובבים אותי לא העניקה לי יתרון מיוחד. במקום, הפכתי בת ערובה בקרב על השפיות. אני שבויה בידי הצורך שלי בבטחון, שהפך אותי עירנית לכל סטייה או מפגע אפשרי. אני שבויה בידי המין שלי, שמיד מכתים כל קריאה לעזרה בגוונים של היסטריה, רגישות יתר, קנאה וילדותיות. אני שבויה בידי חדות עין מפוכחת, שמניעה אותי לוותר מראש.

אני נלחמת לבדי במלחמה על ההכרה, ההגינות, ההזדמנות השווה והאמונה, שעה שאינספור אצבעות מכוונות אליי ומלחשות, "כל המשוגעים בטוחים בצדקתם."

נמאס לי להרגיש כמו משוגעת. נמאס לי להתחסן ולהתעבות ולהתעלם. נמאס לי להתחשב בנשמות עדינות שנוהגות בי בגסות. נמאס לי לראות את הנולד ולהתייאש. נמאס לי להתנצל טרם הגעתי לסוף המשפט. נמאס לי להגן על מה שאני תופשת כחיוני. נמאס לי לקושש אחר הוכחות שיעניקו תוקף למה שאני מרגישה. נמאס לי לגלות כמה רע לי בדיעבד.

אני כותבת היטב,
אבל אני
קודם כל
אישה.

גברים הופכים אותי, בעל כורחי, לאנאלפאבתית. לא רלוונטית. בורה. אילמת. אשפה.
הלילה, משהו בתוכי נשבר. אולי הלב, אולי ההתעקשות לרצות ולהתרצות, אולי הכוח להמשיך להילחם ברוחות רפאים בשר ודם. הלילה אני מבינה שלא אבוא על שכרי, ואני לא יודעת אם אוכל לסלוח לכם.

מימס