אהבה
טירוף שאין לקרוא עליו בספרים. יש לחיות אותו, ולמות.
אקזיסטנציאליזם ניהליסטי
משמעות יכולה להימצא באותה הקלות בה היא אובדת ואין בכך טרגדיה.
בגידה
מנהרת רוח שופעת אשליות ומלכודות, שבסופה שקט מחריש והזדמנות לנשום.
בדידות
תהום בלב עיר; חתול מנמנם על כסא נדנדה.
גבות
השלתי את גבותיי. פעם, צפיפותן היתה קשורה קשר הדוק בעצבות שלי, אך היום הן הצהרה אסתטית: דקיקות, מוקפדות, עדות לעולם משתנה.
דה סאד
כה אניגמטי, מעורר סלידה ומשולח רסן היה שאין בידי אלא להתאהב בכתביו. קריאה בו מחלצת מתוכי רגשות הישרדותיים ראשוניים שחסינים בפני תחינות ומוסרנות.
הלקאה
כחומר בידיי: אינספור פעמים חמדתי לעצמי סיום אחר, בדיעבד. חולשותיי מצערות אותי ולאחר הופכות קנים ארוכים ומתפצלים.
השראה
זחוחה, חמקמקה, מהתלת, רועמת ברגעים בהם אין בידי פיסת נייר. בהיעדרה, מייצרת שפע הזדמנויות להלקאה ולספק.
הומור
חוש ההומור שלי מנציח את הגשרים הערפיליים אותם אינני מסוגלת לחצות.
וילמה
אמו ההונגריה של סבי; הורישה לי את שמי האמצעי. שם שהיה כל כך מנותק מהקשר עד שהפך מושלם: מפתיע, נוטה להידרש בשגיאות, דוקרני וכמו שייך למקום אחר, לזמן אחר, פריט פרהיסטורי שנבט במרכז מצחי.
וירוס
זו לא אנקדוטה מ"ארץ-עיר", אלא ציטוט שאהוב עליי במיוחד מהספר Invisible Monsters:
All these thousands of miles later, all these different people I've been, and it's still the same story. Why is it you feel like a dope if you laugh alone, but that's usually how you end up crying? How is it you can keep mutating and still be the same deadly virus?
ונדיקט
גרם לי להשתולל בשאגות צחוק והיה אחראי, במידה רבה, לרגע בו הבחנתי שמ' מתאהב בי:
בבוקר חשוך ושקט במשרד, ניגש לחדרי והתיישב על אחד השולחנות. זו היתה הפעם הראשונה בה חיפש את קרבתי מיוזמתו. שוחחנו על הא ועל דא כשציינתי את אחד הספרים האהובים עליי, מוסקבה-פטושקי. עיניו התרחבו בפליאה כלא מאמין: "איך הגעת לספר הזה? אני לא מכיר אף אחד שקרא אותו. יש רוסים שלא קראו אותו..!"
למ' יש מהדורה גדולה ומאוירת, שמעוררת בי קנאה רבה וכלימה על שאינני מסוגלת לקרוא בה:
זיתים
לאחר רבע מאה של הימנעות דתית מחמוצים, התחלתי לאכול זיתים שחורים על פיצה. מצוינת במיוחד פיצריה קטנה ברחוב הכי מדובלל בקריית ים ג', שם אכלתי עם חברתי עמית שעה שהתרפקנו על זכרונות נעורינו.
חברות
קונספט חומק ומשעבד עבור מישהי כמותי, שמשתעממת בקלות ונוטה להתבודד. בכל זאת, יש לי מזל. מצאתי קשר שאינו תלוי בזמן, בקרבה גאוגרפית ואפילו במילים. נ' היא צלקת על הלב שלי.
חרדה
מכה ראויה לפרעונים.
טריפובופיה
סלידה פתולוגית מדוגמאות מחוררות בחומרים אורגניים [עצם הכתיבה על כך מחשיכה את עיניי]. עם גילוי השם קיבלתי אישור לכך שאינני המשוגעת היחידה.
כתיבה
ונוס העולה מן הגלים.
לונדון
מאפינס אוכמניות כחולות, כריכים עם חרדל, גנים רחבי ידיים ואיוריה היפים של מריה סיביליה מריאן. שכונות שהכירו את אבי טוב ממני, מטרופולין שגידל אותי לפרקים ועיר ששבתי אליה בבגרותי עם בן זוגי. היכל ראוי לבני אדם.
מחברות
"A sign of a wasted life"
משקל
נבואה שמגשימה את עצמה, נבואה שמגשימה אותי.
מעיים
חיל הפרשים, הראשונים להיפגע. חיים בתוכי כנוודים ללא אומה. מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית.
נין
נימפה שגברים לא יכלו לה. חדת אבחנה וחדת לשון, שרק גופה הנערץ היווה לה מצע רך למנוחה.
סלחנות
כמו אוננות, סלחנות נועדה לספק רק אדם אחד.
סקס
מערה חבויה מחבטות הגלים, שעל הדי רחשיה נישאת הבדידות.
עמוד שדרה
אם נקודת המבט שלי נדמית לכם משובשת, הרי שזה הודות לעמוד השדרה העקום שלי, שנע על צירו.
פריז
העיר בה דברים התחילו להתבהר, ולהתפרק.
צוואר
טומן בחובו את כל הפוטנציאל האמנותי שלי.
קעקועים
שעון נוכחות המבשר: אכן הייתי.
ריאז'
אריסטוקרטית ספרותית. מחנכת אהבה. התבוננה למרחקים בצלילות, וצללה.
שעבוד
את המשועבד אין להשיב.
תשובה
חיטוט בגלד, אולם המראות המעוותות שלפני המנוחה. אני לא מחפשת תשובה משום שלאנשים כמוני אין אחת. הקונספט לוקה ומבקש להטיל ספק בזכות קיומי. אין ספק, אני קיימת, ושום זכות לא היתה מעורבת בהחלטה הזו. אפשר לומר שאני קיימת על אפה ועל חמתה של התשובה, שתלך להטריד אחרים.
מימס
