מתחילות להיגמר לי הסיבות לחייך. לא מתחשק לי לחייך סתם כך כי זה חביב וידידותי ומשדר תקינות ואצילות וכוח עמידה. מתחשק לי להתפרק, להתפורר, כמו אימפריה אל תוך הים; לתת לדפים להתפזר ברוח, להירטב ולהיקרע, להתלכלך בסימני נעליים.
הפרצוף שלי ארוך, חבוי מאחורי משקפי שמש. ילדה יפה, חבל שהיא עצובה. מה, לא תפרגני חיוך לטעויות שלך? לא תשבי על ברכיי הסיוט שאת חיה? היי בובה, את מחפשת מפעיל?
יש רגעים בהם לא אכפת לי משום דבר. לא אכפת לי אם שמלת הסטרפלס צונחת. לא אכפת לי אם גמרתי או אם יש לי עוד קצת. לא אכפת לי להיטרף בידי להקת כלבים. לא אכפת לי אם מישהו צופה מן הצד. יכולתי לזרוק את עצמי מבניין, אבל אין לי כוח לטפס במדרגות. יכולתי לפטור הכל כקריאה לעזרה, אבל לא בא לי לשוחח עם אף אחד בטלפון. עזבו אותי מאיומים. מתי בפעם האחרונה אתם מימשתם משהו?
אין לי אפילו חירות ספרותית מזוינת, שלא לדבר על חירות חיוּתית. מילים אניגמטיות מלחיצות. מילים מפורשות מעוררות שאננות. מילים אוהבות מתעייפות במעופן ונופלות אל תוך האוקיינוס. מילים אחדות מתחילות ב"אם", מילים אחרות ב"הישאר".
איפה את, את בסדר, יש מישהו לידך? כן, אין לי רגע אחד של שקט. אה, לפחות את מודעת לעצמך, את חזקה, את יכולה לעשות מה שבא לך. בא לי שתפסיקו לסמוך עליי.
מה זה משנה, להבין-לא-להבין, אין מקרא לבני אדם. השטחים הצהובים הם הקושי להתעורר בבוקר, השטחים הכחולים הם מכות יבשות, הקווים האדומים הם… לא משנה. לא אפצח בניסיונות אקטיבים לסיום חיי. אובדנות היא סטריאוטיפ גדול מדי, כאילו זה מה שחסר לי עכשיו: ללכת לפסיכולוגית, לאכול פרוזן יוגורט, לכתוב בלוג על הישארות בחיים.
אני מנסה לחבר יום ליום, ולישון בלי לחלום, ולהשקות את גינת הירק של התקווה, כלומר להימנע מאכילת גבעול הכשלון המריר. לו היתה לי חלקה חפה מצלצולי סמארטפונים – לחרקים קטנים עבורם העולם גדול – אולי הייתי צונחת עם הפנים קדימה ובולעת אדמה מלוא הלוע. לא כדי למות, אלא כדי לחיות. כדי להתחבר לסוף, לפריכות העשב הנשבר תחת משקלי, לצעידת הנמלים במסלולן הביתה, לעננים שאינם טרודים בי, לקרקע החומלת עליי בעולם חמדן.
רגשות משוחחים ביניהם בגלוסולליה. רצונות מסתתרים מאחורי תפאורת קרטון של מערבונים. במקום האמיתי – המדמם – הבשר מתחיל לבעבע, להשחיר ולהתקשות. הריח מבריח את שודדי הקברים, אך גם הם יודעים שבקרוב לא תהיה פה ארץ.
משהו ישתמר. משהו מעורר יראה והשתאות. לא אוכל להתנגד אם יבריחו חלקים ממני אל מעבר לגבול. אהיה אוצר גנוז, שדוד, שבור, שנותק ממקום מנוחתו. מאובן חסר בית. הומלס הומאז' טו היומניטי.
כדי לתקן רהיט יש להמציא נייר שיוף ומסמרים, להעמידו במרכז החדר כדי שירגיש חשוב. אצלי, הלב שרוט. מיסמרו אותי לרצפה. החדר מסתובב. צריך לזרוק את כל הבית לפח.
זה כואב? זה מחורבן? זה נשמע קשה? דרמטי? אמוציונאלי? יופי, אז הכל בשליטה. עדיף לכתוב מלאגור. עדיף לאהוב מלעזוב.
מימס
בעיני, זה שהעזת לאהוב אחרי שחווית את השבר הזה בעבר מעורר הערכה. את חזקה, המורכבות שלך נהדרת מדי בשביל לוותר. שולחת המון סולידריות.
לא חושבת שאפשר באמת לוותר על מורכבות. זה אומר לוותר על מרכיבי אישיות, על דפוסי חשיבה, על מנגנוני ביקורת… אם זה היה קל, לא היה צורך בפסיכולוגיה 🙂
תודה ויקי.