מחבר: Mims VK

אתה כזה רומנטי
כשאתה מתקשר לברר.

אתה כזה רומנטי
כשאתה אומר, נדבר.

אם לא תאכל מן הפרי,
לא תחסה בצל העץ.

"שמור ל… זה השם שלך?" הצביעה על פתק מקומט שהוצמד לכריכה.
"כן" עניתי, כמו יכולתי לפרש את הכיתוב ששורבט בגסות בטוש אדום, "היו הרבה אנשים שהזמינו עותק?"
"כן, יש ביקוש. שמרתי גם לעצמי בצד. אני מתה לקרוא אותו."
יתכן שאני מחמירה עימה. סביר שלא השתמשה במילה "מתה".

מתחילות להיגמר לי הסיבות לחייך. לא מתחשק לי לחייך סתם כך כי זה חביב וידידותי ומשדר תקינות ואצילות וכוח עמידה. מתחשק לי להתפרק, להתפורר, כמו אימפריה אל תוך הים; לתת לדפים להתפזר ברוח, להירטב ולהיקרע, להתלכלך בסימני נעליים.

הפרצוף שלי ארוך, חבוי מאחורי משקפי שמש. ילדה יפה, חבל שהיא עצובה. מה, לא תפרגני חיוך לטעויות שלך? לא תשבי על ברכיי הסיוט שאת חיה? היי בובה, את מחפשת מפעיל?

יש רגעים בהם לא אכפת לי משום דבר. לא אכפת לי אם שמלת הסטרפלס צונחת. לא אכפת לי אם גמרתי או אם יש לי עוד קצת. לא אכפת לי להיטרף בידי להקת כלבים. לא אכפת לי אם מישהו צופה מן הצד. יכולתי לזרוק את עצמי מבניין, אבל אין לי כוח לטפס במדרגות. יכולתי לפטור הכל כקריאה לעזרה, אבל לא בא לי לשוחח עם אף אחד בטלפון. עזבו אותי מאיומים. מתי בפעם האחרונה אתם מימשתם משהו?

אין לי אפילו חירות ספרותית מזוינת, שלא לדבר על חירות חיוּתית. מילים אניגמטיות מלחיצות. מילים מפורשות מעוררות שאננות. מילים אוהבות מתעייפות במעופן ונופלות אל תוך האוקיינוס. מילים אחדות מתחילות ב"אם", מילים אחרות ב"הישאר".

איפה את, את בסדר, יש מישהו לידך? כן, אין לי רגע אחד של שקט. אה, לפחות את מודעת לעצמך, את חזקה, את יכולה לעשות מה שבא לך. בא לי שתפסיקו לסמוך עליי.

מה זה משנה, להבין-לא-להבין, אין מקרא לבני אדם. השטחים הצהובים הם הקושי להתעורר בבוקר, השטחים הכחולים הם מכות יבשות, הקווים האדומים הם… לא משנה. לא אפצח בניסיונות אקטיבים לסיום חיי. אובדנות היא סטריאוטיפ גדול מדי, כאילו זה מה שחסר לי עכשיו: ללכת לפסיכולוגית, לאכול פרוזן יוגורט, לכתוב בלוג על הישארות בחיים.

אני מנסה לחבר יום ליום, ולישון בלי לחלום, ולהשקות את גינת הירק של התקווה, כלומר להימנע מאכילת גבעול הכשלון המריר. לו היתה לי חלקה חפה מצלצולי סמארטפונים – לחרקים קטנים עבורם העולם גדול – אולי הייתי צונחת עם הפנים קדימה ובולעת אדמה מלוא הלוע. לא כדי למות, אלא כדי לחיות. כדי להתחבר לסוף, לפריכות העשב הנשבר תחת משקלי, לצעידת הנמלים במסלולן הביתה, לעננים שאינם טרודים בי, לקרקע החומלת עליי בעולם חמדן.

רגשות משוחחים ביניהם בגלוסולליה. רצונות מסתתרים מאחורי תפאורת קרטון של מערבונים. במקום האמיתי – המדמם – הבשר מתחיל לבעבע, להשחיר ולהתקשות. הריח מבריח את שודדי הקברים, אך גם הם יודעים שבקרוב לא תהיה פה ארץ.
משהו ישתמר. משהו מעורר יראה והשתאות. לא אוכל להתנגד אם יבריחו חלקים ממני אל מעבר לגבול. אהיה אוצר גנוז, שדוד, שבור, שנותק ממקום מנוחתו. מאובן חסר בית. הומלס הומאז' טו היומניטי.

כדי לתקן רהיט יש להמציא נייר שיוף ומסמרים, להעמידו במרכז החדר כדי שירגיש חשוב. אצלי, הלב שרוט. מיסמרו אותי לרצפה. החדר מסתובב. צריך לזרוק את כל הבית לפח.
זה כואב? זה מחורבן? זה נשמע קשה? דרמטי? אמוציונאלי? יופי, אז הכל בשליטה. עדיף לכתוב מלאגור. עדיף לאהוב מלעזוב.

מימס

"שמעתי שאת כותבת יפה."
נו, מה יכולתי לומר? לפחות השמועה מתפשטת. לפחות נכחתי במחשבותייך משך רגע ארוך דיו כדי שתספר על המילים. לפחות מצאת כשרון בעלמה נעדרת כישורים. לפחות איתרת תזוזה במים העומדים בעיניי.
אפשר לסמוך על המילים שיקעקעו אותך, אך לא אוכל לצפות שיקרקעו אותך. אם תרצה, אתן לך לקחת אותן לכל מקום, להראות להן את העולם שאני כה חוששת לחיות בו. רק, חזור. השב אותן אליי כשישבעו נחת ממסעותייך.

*

אני רוצה לקלף אותך. עורך מסתיר סודות כמו סדינים שנמתחו מעל לרהיטים, לחפצי נוי ולתמונות שנשכחו בעזבון. האור נופל יפה על השלל. עורך ממלא את החדר.

*

עכשיו אני מכוסה קליפות. אתה קם, מתנקה, יש לך אחת באוזן ושתיים בשיער וכמה בכיסים, אבל אתה קם. אני רוצה להישאר לשכב במיטת הקליפות, ורוצה שתשכב לידי, שתישאר.
אבל, החיים לא עובדים ככה. אולי יש תקווה שהם יעבדו ככה בגיל עשרים וחמש, אולי התקווה הזו ממשיכה להתקיים במחשבותיהם של משוררים, אך היא נגוזה כשממתינים בשער ועומדים מול כיתה ובוחרים לחיות בעולם שמעבר לכאב.

אני לא רוצה. אני רוצה להיות תינוקת ולבכות ושמישהו ירים אותי. אני רוצה לברוח מההתמודדות הזו. אני לא רוצה לכתוב אותה. אני לא רוצה לכאוב אותה. אני לא רוצה להתגבר על החור הזה בסכר. קבע בי אצבע, עצור את הדימום.

*

אתה מגיש לי את השיעור שלי בכוס קפה. אני רוצה ללגום מכפות ידייך. אני רוצה לקשור את שיערי עם מיתרי הקול שלך. אני רוצה לרחוץ את פניי עם מיצי העיכול שלך. אני רוצה לחרוז את גלגלי העיניים שלך על צמיד. אני רוצה לפדר את אפי עם אפרך.

*

"את כותבת כל כך יפה."
הרוק נבלע והעיניים מתלכלכות בלחלוחית. כעת תורך לבכות.

יש שעון עצר על אהבתנו,
והלב שלי מתפוצץ.

מימס