קטגוריה: תומס וקלרה

קלרה מסיטה את שערותיה מעיניה, נזהרת לא להשתמש בידיה שמדיפות ריח עז של חומץ לבן.
תומס נכנס אל המטבח, מוצא את מקומו מעברה השני של דלת המקרר הפתוחה. הוא בוחן את מאמציה של קלרה ותוהה "למה אומרים שצריך לנקות מקרר חדש עם חומץ?"

קלרה חדלה לרגע מניגוב מדפיו של המקרר ועונה בנועם: "חומץ מחטא, אבל הוא לא רעיל כמו אקונומיקה. אפשר להשתמש בו לניקוי אקווריומים, למשל."

"אה", תומס ממשיך בהרהוריו הקטנים ומבטו הופך בטוח, "זו כנראה הסיבה שרופא השיניים שלי אמר לי לנקות את התותבות בחומץ".

קלרה מהנהנת במבט מאשר, משועמם כמעט. היא פונה להמשיך במטלתה. בעודה מרטיבה חלקים נוספים של המטלית בחומץ, היא תוהה איך מעולם לא הבחינה באי אלו שיניים תותבות. מעולם לא דימתה עצמה לבחורה שתמצא עם גבר בעל שיניים תותבות. היתה בכך פליאה.
בעצם, היה זה צפוי נוכח מספר הסיגריות שתומס עישן, גם בשנתו. היה מתעורר בשתיים לפנות בוקר ושוב בארבע, ומעשן כמו מתוך שינה: שקט ושלו כמו תינוק, רק ריח העשן מסגיר את הפעולות האוטומטיות.

תומס וקלרה יושבים על הרצפה, ממתינים למכונת כביסה שלא תגיע.

"אני אכתוב הצגה", מהרהר תומס, "אקרא לה Les Clients. יהיו בה רק שני שחקנים: זוג נשוי שממתין להגעת משלוח של מיטה."

קלרה מצחקקת, משועממת. "אפשר לעשות סקס בינתיים", היא מכריזה, לא משוכנעת שהיא מוכנה לפגוש ברצפה הקרה.

"אני מקווה שמכונת הכביסה תגיע בקרוב", תומס מהרהר בשנית. "אם אהיה יותר מלוכלך, אאבד את העבודה שלי והחברה שלי תעזוב אותי".

שניהם צוחקים בקול. רגעים שאי אפשר לכבס.

תומס וקלרה יושבים על ספה בהירה בחדר קטן שעתיד להיהרס. תומס מעלעל בקטלוג מטבחים ומספר לקלרה על התכנית: שני חדרי השינה יחוברו לכדי חדר אחד גדול, המטבח יוחלף כליל ואת מרצפות הרצפה יחליף פרקט.

קלרה מחייכת, מעלעלת בקטלוג חדרי אמבט: "תשלח לי תמונות כשהכל יהיה מוכן?"
"אני אעשה יותר מזה", תומס מבטיח בחיוך מסתורי, "אני אזמין אותך לראות."

*

תומס מלווה את המובילים אל הדלת וזו ננעלת בטריקה בקצה המסדרון.
קלרה שעונה על מפתן פתח המטבח הצר, גבה אל העולם.

תומס מגיח מאחוריה, מלטף את ישבנה באהבה וברוך נטולי מילים, ונכנס אל המטבח. הוא שוטף שתי כוסות יין משומשות וממלא אותן מחדש. הם שותים לחיים, אלא מה.

קלרה שוכבת ערומה על גבה, מלטפת בידיה את המצעים הלבנים בחדר המלון הקטן. עורה רך וריחני, חיוור, שדיה קטנים. תומס נח לצידה, מעט רחוק מכדי להושיט יד, קורא בספרו.

קלרה נאנחת. שמש צהריים נעימה מאירה את החדר, היא מביטה אל מחוץ לחלון לראשונה ומצחקקת נבוכה. "תומס," היא מחייכת מופתעת, "מישהו מסתכל עליי".

מעברה השני של הסמטה הקטנה, גבר צעיר בוחן אותה. קלרה ותומס משתכנים בקומה השנייה. הגבר, בבניין שממול, מביט מן הקומה השלישית. הוא נאה, לוגם דבר-מה, אולי מעשן. הוא בוחן את קלרה ברוב סקרנות, ספק אם מבחין בתומס.

היא לא נרתעת. ממשיכה לשכב ערומה על גבה, מבקשת להיראות, מדי פעם מחווה אל תומס ומציגה את ישבנה. "תומס, תסתיר אותי", היא מבקשת בחיוך חושף שיניים, כמי שנהנית להיתפס בשעת מעשה.

תומס מחייך, לא מתפתה בקלות לתחנוניה העליזים.
הוא ניגש אל החלון ומצמיד את הוילונות הלבנים השקופים, מותיר את הוילונות הכבדים במקומם, מכיר במעשה חסר התכלית.

קלרה מבחינה בזיפיו של הגבר הצעיר. בבגדיו. הוא ממשיך להביט בה במבט סקרן ובטוח מעבר לוילונות השקופים. קלרה מפנה את גבה אליו, חושפת את עגלגלות ישבנה, מקרבת את עצמה אל תומס ששב לקרוא בספרו בינתיים.

בחלוף כמה רגעים שקטים היא קמה מהמיטה, מגלה שהגבר נעלם ופונה לסגור את הוילונות הכבדים.