מפנה מקום על הספה
לאישה בלתי נראית.
הכרית שוקעת,
וגם הלב.
Patrons
בית הקפה קטן ומנומק. ללקוחות קוראים "פטרונים" ואין הם מזדמנים. לקרואסון מרקם של בריוש ומגישת הקפה נותנת בי שנאה.
מימס וילמה, תיירת בכל מקום. מבקרת מסעדות כשלשונה עסוקה. מתגלגלת במדרונות כדי לא לחפש חנייה. אוכלת מהיד שמאוננת לה.
גרם מדרגות מוביל אל הקומה העליונה. מישהו עובד מאחורי דלת נעולה, משדר אות, משקשק קרטון, מסרב לגווע בדממה. היי שם, אתה צריך עזרה? יש פה טלפון ציבורי אם אתה יודע לתפעל קופסא.
כמה משיערותיי כלואות ברוכסן מזוודה. אני קוראת לזה, בטעות, "אהבה".
פינת שדרות הנשיא והחורשה. מגישת הקפה שואלת, "אז מה את רוצה?"
גיהנו-נים
שוב בעיר הזערורית הזאת, שוב בחדר הזה, שוב הולכת על מרצפות לבנות מקושטות סימני מתיחה חומים. שוב בגיהנום, שוב באין האונים. גֵּיהִנּוֹ-נִים. תנו לי מוות כי אני לא מצליחה לנשום. אני לא יכולה להתקיים כאן, בקבר האחים של כל האנשים שהייתי. תנו לי מוות אחר, אנונימי.
***
זה לא נעים, זה אפילו מעורר רחמים, להזדיין על מיטה וחצי בחדר הילדות העצוב שלי, כשכל הארגזים מסתכלים. אני לא מרגישה סקסית. אני לא מרגישה חיונית. עכשיו, כשכל המים מהדמעות שלי מתנקזים ל-15 מ"ר שמאכלסים-אך-לא-מכילים אותי. אני לא יודעת מי אני אם אני לא נאהבת ורצויה. אני לא יודעת מי אני בלי מפגני חיזור מרהיבים. אני לא יודעת מי אני בלי הבטחות, בלי תוכניות לצפות להן. אני מרגישה מושפלת, והצער הזה, הוא דוחה גברים. אף אחד לא רוצה להתקרב לזאת עם שפתי הסהר, גם אם היא יפה, גם אם היא כותבת היטב, גם אם היא מודעת לעצמה. איש לא רוצה לנכס לעצמו את זאת שמזיעה את הייאוש. זאת שכל כך רעבה לאהבה.
***
דארת' ויידר שואל, יש לך מערכת תמיכה?
אני עונה, ההורים שלי, וחושבת שהם כמו מזרן עם קפיצים גמורים מזיונים.
אמא אומרת, את תתאהבי באיזה פרופסור, ומתכוונת לומר שגם הוא יתאהב בי.
את אבא אני שואלת בהתרסה, "מה אתה חושב שיקרה לי באוניברסיטה?" ולא ממתינה לתשובתו. "תוך חודש, מקסימום חודשיים, אמצא חבר חדש ואעבור לגור איתו. אעשה הכל כדי לא להיות כאן."
לאבא יש דמעות מאחורי משקפי הראייה כשאני אומרת, "אני אוהבת אותך, אבל לא יכולה לגור איתך."
אצבעו מוחה כמה דמעות תחת זגוגיות המשקפיים. פניו מרצינות. אני מזהה בהן תום, ומרגישה כל כך אכזרית, כאילו קרעתי את דרכי לתוך העולם. הדמעות לא צונחות במורד לחיו. הוא לא מושך באפו. רק מוחה את הכאב, מוחה את נסיבות חייו.
***
התפלחתי למטרונית וקיבלתי קנס של 100 שקלים. העמדתי פנים שאני לא מדברת עברית, אבל הפקח הצעיר והגבוה ענה להיתממותי באנגלית לא רעה, והחווה בידו לעמדת התשלום. עם הגברת בעמדה כבר לא דיברתי. לא היתה לי שפה להשפלה.
בעלייה לאוטובוס, דודה נרגנת נצמדה אליי מאחור ודחפה אותי קרוב מדי לאדם לפני בתור. כאילו אני כלום, אגרטל שאפשר להזיז. ברגע הזה הרגשתי בודדה מאוד. שוב חווה את העולם בלי מחיצה. אף פעם לא הגנתי על עצמי טוב במיוחד.
מעניין אם היקנעמים יודעים שאני מתעבת אותם. מתעבת את מה שהם מייצגים, את הילדים שגידלו, את אנשי המשפחה והמכירות, את מצביעי הימין והמעשנים, המשתעלים, את עקרות הבית המבוגרות שמאבדות את שיערן, את ילדי הספר האוחזים כוסות ברד צבעוני.
אני חשה בעוצמת הסלידה שלי מיקנעם רק כשאני ממש בתוכה, ברחובות, בחנויות, באוטובוסים, משתפשפת באנשים.
[מעניין אם אתה חש בעוצמת הסלידה שלך רק כשאתה ממש בתוכי.]
***
חודש יולי כל כך ארוך. לא יודעת אם אוגוסט יהיה ארוך או קצר. אני רוצה מין אוראלי טוב, עם החלק השטוח והרטוב של הלשון, לאט ובעדינות וביציבות, אבל אני לבדי הלילה. לבדי במיטה. לא משהו שהייתי רוצה להתרגל אליו. אין פה לשון שתלקק אותי ושתאחל לי לילה טוב בנשיקה בטעם המיצים שלי. כך מרגישה הכמיהה לשותפות? כך זה מרגיש לאנשים אחרים?
אני לא מלודרמטית, אני הלומה;
אהיה אישתך אם תשחיל לי נצרה.
מימס
Snow
גנבתי לך חולצה. זאת שאתה הכי אוהב.
אתה אוהב אותה לאירועים, ולארוחות שמתחילות מאוחר בלילה, ולשמחות שמשלשלות מזומנים. היא גורמת לך להרגיש בטוח וסקסי ומנקר עיניים, בטעם טוב. גבר שאפשר להישען עליו. בד הפשתן לא מתאמץ, הכפתורים מחוספסים, שתי לולאות תופסות בקיפולי השרוולים. הלובן מדגיש את השיזוף שלך בכל עונה. על פי התווית, לבטח עלתה יותר ממאה שקלים, אולי מאה עשרים, אולי מאה חמישים, שנים רחוקות כאלה שכבר לא נחיה. יכולת להרשות את זה לעצמך.
אז לבשתי אותה. נדמה לי ששוליה כיסו את ישבני. הזעתי קצת. חשבתי שיהיה מטופש להשיב אותה לארון עם ריח מתקתק של דאודורנט נשים, אז גלגלתי אותה וקברתי בין בגדיי.
ידעתי שלא תשים לב מיד, אלא רק בארבעים הדקות לפני אירוע חשוב. אולי שלושים דקות, אולי עשרים. אני לא יודעת כמה זמן לוקח לך להתארגן כשאתה לא מחכה לי שאסיים. ידעתי שתתבלבל, תתבאס, תתפשר על חולצה אחרת שבתורה תצריך החלפת מכנסיים שבתורם יצריכו החלפת נעליים שבתורם יצריכו החלפת מצב הרוח. אולי אני משליכה. אולי זו רק חולצה, ומה שצריך זו אהבה.
בערב, כשכאבי הגדילה נזלו מכל הנקבוביות בפניי, סיפרתי לך שגנבתי ממך.
יכולתי להתחמק, לרקוד ואלס עם החולצה המכופתרת ולהשליך את שתינו על להבה גלויה, אך לא רציתי להסתיר ממך את העבירה. רציתי שתדע שפלשתי, שלא התייעצתי, שגנבתי, ודווקא את החולצה שאתה הכי אוהב, ואני לא מחזירה כי עכשיו אני צריכה אותה יותר ממך.
אם אתה צריך, אתה יכול לגנוב ממני משהו בחזרה. יש לי שתי כליות ועשרים אצבעות ושד שמאל קצת גדול משד ימין, אז לא אכפת לי לאזן. האישיות שלי מחורבנת, אבל הלב טוב. יש בי אנוכיות, אבל לא נבזיות. גנרטור הפחדים עובד ללא לאות. זה לא מה שאתה צריך. אני יודעת שזה לא מה שאתה צריך.
"טוב שיש לך משהו שלי", חייכת ברכות. השלמת עם הפשע שביצעתי נגדך. זה נדיב.
עכשיו אנו יחד. אשמור עליה והיא תשמור עליי, ואם בלילה תיפלט לה איוושת בכי קטנה, אכניס יד אחת לשרוול ואחבק את עצמי, כמו סלבה.
אחבק את עצמי כמו סלבה.
מימס
חמלה
חיות בסכנת הכחדה טבען לסבול וסופן לדהות, ואולי יש להודות על שלא תהיה המשכיות אלא לנשמתן. אבולוציה, ככלות הכל, היא רק מילה מכובסת להמתת חסד.
הן אינן יודעות כי זמנן קצוב. הן ממשיכות לפעול על פי דחפים, בוטחות באינסטינקטים, מתקינות קומקומים ולובשות גרדרובת קיץ; מלחכות עשב בעונה ומתות בו בשנתן.
הן אינן מזדווגות בשבי. פרצופיהן ארוכים מאחורי סורגים, ומטפלים בכובעי מצחייה מעודדים בעיות זקפה. בטבע הן צועדות על פני יבשות שלמות בחיפוש אחר שותף, ונכנעות מותשות רק כשהן רחוקות מביתן. אבנים סופדות להן כפי שסופדים לגר בנכר, כלומר, עם מבטא. בדידות הורגת, אך גלות מכחידה.
חיות בסכנת הכחדה נועדו לנוסטלגיה. מי עוד יכול לומר זאת על עצמו? הן מוצאות חן בעיני חובבי סירות מפרש, אקזיסנציאליסטים עם שיניים בעייתיות ואינקוויזיטורים עם לב זהב. ספרים עבי-כרס מציעים להן מנוחה אחרונה, קבר בו איש לא מדפדף ומפקפק בקיומן.
אם ניחנו באף ורוד ובמודעות עצמית גבוהה יתכן שיבקשו לפתור את הקארמה עוד בימי חייהן, להפוך לעכבר מעבדה לבן או ליתושה מוצצת או לסביון צהוב או לרעף חרס. אם רק יוותרו על החיפוש, אם יתגברו על התשוקה לחיים, אולי תחמול ידו של הטבע ותציע חממה:
הנשמה תובטח לאחר,
הגוף יכיר טובה,
ספרים יעלו אבק
ומשוררים יקצרו ברינה.
מימס