הבלוג של מימס וילמה
תומס וקלרה יושבים על הרצפה, ממתינים למכונת כביסה שלא תגיע.
"אני אכתוב הצגה", מהרהר תומס, "אקרא לה Les Clients. יהיו בה רק שני שחקנים: זוג נשוי שממתין להגעת משלוח של מיטה."
קלרה מצחקקת, משועממת. "אפשר לעשות סקס בינתיים", היא מכריזה, לא משוכנעת שהיא מוכנה לפגוש ברצפה הקרה.
"אני מקווה שמכונת הכביסה תגיע בקרוב", תומס מהרהר בשנית. "אם אהיה יותר מלוכלך, אאבד את העבודה שלי והחברה שלי תעזוב אותי".
שניהם צוחקים בקול. רגעים שאי אפשר לכבס.
תומס וקלרה יושבים על ספה בהירה בחדר קטן שעתיד להיהרס. תומס מעלעל בקטלוג מטבחים ומספר לקלרה על התכנית: שני חדרי השינה יחוברו לכדי חדר אחד גדול, המטבח יוחלף כליל ואת מרצפות הרצפה יחליף פרקט.
קלרה מחייכת, מעלעלת בקטלוג חדרי אמבט: "תשלח לי תמונות כשהכל יהיה מוכן?"
"אני אעשה יותר מזה", תומס מבטיח בחיוך מסתורי, "אני אזמין אותך לראות."
*
תומס מלווה את המובילים אל הדלת וזו ננעלת בטריקה בקצה המסדרון.
קלרה שעונה על מפתן פתח המטבח הצר, גבה אל העולם.
תומס מגיח מאחוריה, מלטף את ישבנה באהבה וברוך נטולי מילים, ונכנס אל המטבח. הוא שוטף שתי כוסות יין משומשות וממלא אותן מחדש. הם שותים לחיים, אלא מה.
קלרה שוכבת ערומה על גבה, מלטפת בידיה את המצעים הלבנים בחדר המלון הקטן. עורה רך וריחני, חיוור, שדיה קטנים. תומס נח לצידה, מעט רחוק מכדי להושיט יד, קורא בספרו.
קלרה נאנחת. שמש צהריים נעימה מאירה את החדר, היא מביטה אל מחוץ לחלון לראשונה ומצחקקת נבוכה. "תומס," היא מחייכת מופתעת, "מישהו מסתכל עליי".
מעברה השני של הסמטה הקטנה, גבר צעיר בוחן אותה. קלרה ותומס משתכנים בקומה השנייה. הגבר, בבניין שממול, מביט מן הקומה השלישית. הוא נאה, לוגם דבר-מה, אולי מעשן. הוא בוחן את קלרה ברוב סקרנות, ספק אם מבחין בתומס.
היא לא נרתעת. ממשיכה לשכב ערומה על גבה, מבקשת להיראות, מדי פעם מחווה אל תומס ומציגה את ישבנה. "תומס, תסתיר אותי", היא מבקשת בחיוך חושף שיניים, כמי שנהנית להיתפס בשעת מעשה.
תומס מחייך, לא מתפתה בקלות לתחנוניה העליזים.
הוא ניגש אל החלון ומצמיד את הוילונות הלבנים השקופים, מותיר את הוילונות הכבדים במקומם, מכיר במעשה חסר התכלית.
קלרה מבחינה בזיפיו של הגבר הצעיר. בבגדיו. הוא ממשיך להביט בה במבט סקרן ובטוח מעבר לוילונות השקופים. קלרה מפנה את גבה אליו, חושפת את עגלגלות ישבנה, מקרבת את עצמה אל תומס ששב לקרוא בספרו בינתיים.
בחלוף כמה רגעים שקטים היא קמה מהמיטה, מגלה שהגבר נעלם ופונה לסגור את הוילונות הכבדים.
אישה יפה
צריך לכלוא
בכלוב קנרית,
שתזמר.
מימס
P.223
All I could show for these years were my notebooks- the many, many notebooks which still surround me here where I keep myself busy filling the void of your absence. I remember now how I once thought of Mam's vast collection of notes culled from her years and years of reading as 'the signs of a wasted life.' Is that all my own notes will amount to in the end?
P. 237
We go round and round. Every now and then there is a glimmer of possibility, I feel myself approaching a likelihood of revelation, of discovery, but then it fades away again. Is this where I am heading also? […] I must get on with these notes. Before I forget. Before it all gets lost.
* * * * *
זה היום בו יוצאת ההכרזה על מותך.
אביך כותב פוסט נרגש בבלוג שלך, מן נעילה רשמית של כתבייך מהשנתיים האחרונות. כשאני מגלה את דבר מותך, כל עולמי נופל עליי. כל שאיפה נסתרת שהיתה לי, כל רצון מזערי להמשיך לצעוד במסלולי בין החיים- נעלם. כולם נשאבים לתוך הריק שהשארת מאחורייך. הריק שעשית ממני.
החברים מתכנסים בביתך שבדרום ורוצים להעלות מופע לכבודך. אני נרתמת מיד למשימה, שעה שנדמה כי השאר אינם טרודים בך יתר על המידה. הם יוצאים לשתות בערבים, ממשיכים להזדיין בחדרים שהורייך הקציבו לנו. אני, לעומתם, מפורקת לחלוטין בחדר האמבטיה בביתך. המרצפות הקרות מבודדות אותי ואינן מציעות לי שום נחמה.
בעת ארגון המופע, ידיד מנסה להסביר לחברתו את פשר פועלי, "הוא ומימס הבינו, עם המשפטים המקודדים שלהם. היא לא צריכה להסביר." ואני יודעת שזה רק תת המודע שלי שחושק בתיאור שהוא לא באמת נכון.
הזכרת, במכתב שהשארת מאחור, את האנשים הרגילים התופסים את כתרי הזהב בחייך. מה למי. החברים יושבים בסלון ומקשיבים לאביך מקריא את שכתבת, והם כולם רעבים לרכוש או לאזכור, במן מלחמת פופולאריות שאין בה היגיון.
אינך מזכיר אותי במכתב, גם לא בין השורות, וזה לא מפתיע. אנחנו כבר לא חברים.
בפורום פרטי יותר, אמך מספרת לי שביקשת למסור אליי את חזירי הים שלך.
אז קיבלתי זוג חזירי ים.
בביתי שבצפון אני דואגת לכל מחסוריהם. מסתכלת עליהם כאילו היו רמז שביקשת להשאיר לי. אבל לא היו בהם נסתרות. הם היו רק זוג שרקנים שאהבת.
לכשאני מתפנה משברי ליבי, אני מגלה תגובה שלך אצלי בבלוג, שפספסתי בשעות לפני מותך. אתה משתמש באותו הנוסח שאני השתמשתי בו אצלך, לפני זמן רב, ועם שינוי קל של המילים אני מגלה שאהבת אותי כפי שאהבתי אותך.
חושבת כמה זה לא הוגן שלא היתה לנו דרך לדעת, ועכשיו אתה אינך.
מימס